אני נושמת. צמד המילים הזה לא נכתב בקלות ראש. הוא נכתב עם תחושת הקלה. והכרת תודה. אני נושמת והלב שלי פתוח. ויש בתוכי שקט.שקט מוכר

השיבעה הסתיימה ביום שני בצהריים. חזרתי הביתה. וישנתי כמה שעות. הייתי ממש תשושה.

אבא שלי נפטר לפני שבוע.

ביום שבת אח שלי הודיע לי שאבא שלי מאושפז במצב קריטי בבית חולים, מורדם ומונשם, בגלל דלקת ריאות.

החלטתי להיפרד מהפסיכולוגית שלי. אני לא חושבת שיש מילים שיכולות לתאר את עוצמת רעידת האדמה של המשפט הזה.

הלב שלי פועם. הוא מתכווץ ומתרחב. זה מאפשר חיים. הלב שלי גם נפתח ונסגר.

כשהייתי בת 17 היו חודשיים שהתעורר בי צורך עז לצייר. לרשום. בעפרון. זה היה דחף עוצמתי. חזק ממני.

משהו בי מתחיל להתייצב. זה מרגיש כמו פיסות אדמה קטנות שנעות בתוכי. ופוגשות אחת את השניה. ומתחברות זו לזו. ולאט לאט נוצרות פיסות אדמה גדולות

אני עייפה. עייפות עמוקה ותהומית. פתאום זה נוחת עלי. במפתיע. כמו שמיכה כבדה ורכה שמכסה את כל כולי. והגוף שלי מאבד את היכולת לנוע. הכל נעשה...

קרירות נעימה ומרעננת של בוקר. הסתיו בפתח מורגש. ושקט, מלבד השיחות של הציפורים שמתעוררות להן. כוס הקפה מהבילה על השידה. נשימה.

רגע של שקט. זמן לעצמי. אפשרות להתבונן במחשבות שלי. לנסות לאסוף אותן. חברה יקרה אמרה לי ״כבר הרבה זמן לא כתבת פוסט״. ״נכון״ עניתי לה. באמת...

הפוסט הזה לא יוקדש לחשיבות היוגה בחיי כמשאב וככלי מרפא. גם לא אכתוב על תהליך הריפוי הארוך שנדרש לפני שבכלל יכולתי לפתוח דלת ליוגה ולפגוש...

לא מזמן הזדמן לחיי משפט. כשפגשתי בו, הוא הרגיש לי כמו משפט תמים, ועדיין לא הייתי מסוגלת להבין את המשמעות העמוקה שלו, ואת ההשפעה שתהיה לו...