אני שמה לב שקשה לי לחכות שבוע שלם בין פגישה לפגישה עם המטפלת שלי. ספירת הימים מתחילה מרגע שאני יוצאת מהפגישה. זה הסימן עבורי שקשה לי.

יש בתוכי מאבק איתנים. אני לא בדיוק זוכרת מתי הוא התחיל. אבל זה מרגיש כאילו זה מתרחש בתוכי כבר המון זמן. למרות שזה בטח לא נמשך יותר משבוע.

אני מלאה מלאה בעצב. ולפעמים הוא זולג החוצה בצורת בכי לא צפוי. זה אפילו לא בדיוק בכי.

אבא שלי נפטר לפני שבוע.

החלטתי להיפרד מהפסיכולוגית שלי. אני לא חושבת שיש מילים שיכולות לתאר את עוצמת רעידת האדמה של המשפט הזה.

יש תהליכים שלוקח להם זמן רב להתהוות. ובדרך יש המון פיתולים, ושינויי כוון, ולפעמים גם חזרה על העקבות, עד כי נידמה שהדרך אבדה. שהכוון לא ברור

אתמול היה רגע שנהגתי, ופתאום הרגשתי שמחה. זה היה רפרוף קל של שמחה. בקלות יכולתי לפספס את זה. משהו בתוכי התרחב. והרגשתי קלילות נעימה.

כמעט חלף לו חודש מאז הפעם האחרונה שכתבתי. במהלך החודש הזה היה נידמה, כי לא אכתוב עוד לעולם. משק כנפי פרפר אי שם גרם לסופת טורנדו בתוכי....

יום שישי. שעת אחה"צ. מין רגע כזה של בין לבין. הבישולים שאביא לארוחת הערב, שאנחנו מוזמנות אליה, כבר בתנור ועל הכיריים. ונותר עוד זמן עד...

רגע של שקט. זמן לעצמי. אפשרות להתבונן במחשבות שלי. לנסות לאסוף אותן. חברה יקרה אמרה לי ״כבר הרבה זמן לא כתבת פוסט״. ״נכון״ עניתי לה. באמת...

בהמשך להתגלות של אותה ילדה קטנה ומופלאה, שנמצאת שם מתחת לכל שכבות ההשלכות, שעדיין לא ניפגעה, ומכילה את כל הפוטנציאל שהיה ועדיין גלום בי,...

לפעמים מתגלה משהו חדש במהלך המסע. זה מין רגע מפתיע ולא תמיד לגמרי ברור. השבוע היה לי רגע כזה. לשמחתי הייתי בדיוק בפגישה עם הפסיכולוגית...

לילה שני ברציפות שאני ישנה כמעט כל הלילה. וגם כשאני מתעוררת לרגע באמצע הלילה, משהו בי רגוע יותר ואני מצליחה מהר מאד להרדם חזרה. מתישהו...

שוב התעוררתי באמצע הלילה. מסתכלת בשעון. 2:30. את השעה הזו כבר מזמן לא פגשתי. רגילה לפגוש את השעות 4:00 ואילך. כבר לא ניבהלת מזה. בדרך...

שעת בוקר מוקדמת. כבר רגילה לפגוש את העולם מוקדם. יושבת בגינה. מחכה לצבים. קרירות נעימה, שעדיין לא פינתה את מקומה לחום שלבטח יגיע עוד מעט,...