אי אפשר לרפא דריכות בעזרת דריכות

לא להאמין שעברה כמעט שנה.

איך כותבים שנה שחלפה.

אולי פשוט לא כותבים.

היא עברה ועכשיו אני כאן.

בפגישה האחרונה ניסיתי במילים רכות לתאר את תחושת הקיום שלי בתקופה האחרונה, שיש בה כל כך הרבה מאמץ. איך הסדקים של הטראומה נפערים בחיי היומיום מדי פעם בלי התראה מוקדמת. ומיד אני נשאבת לאז. והילדה מתעוררת ומשפיעה על הקשר שלי עם העולם. ואיך זה תמיד ילווה אותי. ויהיה באיזשהו אופן חלק ממני.

היום כשאני לבד, אני יודעת לעצור רגע לפעמים ולהגיד לעצמי. הבדידות האיומה הזו והכאב שמתלווה אליה היא מאז.

אבל בתוך קשר הרגעים של הפספוס הם בלתי נסבלים עבורה. ולוקח לי רגע לזהות שזו היא.

ואז אני נבהלת ממנה. כי אני כבר יודעת שהיא יכולה לסכן לי מערכות יחסים.

ואני לא מצליחה עדיין להרגיע אותה.

את רצף המילים הרכות סיימתי בכך שאמרתי כמה קשה לי להרפות.

ואז המטפלת שלי שיתפה אותי במחשבה שעלתה לה בזמן שדיברתי.

היא אמרה שהיא לא יודעת עדיין איך נפתור את זה. אבל שהיא חושבת שלא נצליח לתקן דריכות בעזרת דריכות.

ממש הבנתי מה היא אומרת.

אני כל כך דרוכה כל הזמן לזהות את האנרגיה של הילדה. מתי היא מופיעה. מתי היא מסכנת אותי. שהדריכות הזו שנולדה לפני כל כך הרבה שנים. לא מאפשרת לי להרפות.

וגם הדריכות הזו היא שלה. של הילדה.

היא זו שלמדה שחשוב שהיא תבחין בכל סימן מוקדם ככל האפשר. ותצליח תמיד להקדים את הקלקול כדי לא להרגיש את הדחייה האיומה והמכאיבה.

היא זו שאף פעם לא למדה, שמה שמתקלקל אפשר גם לתקן.

זה מעניין. במפגש עם אנשים לא קרובים קל לי מאד להיות חופשייה.

ואז אני מצליחה להיות בקשר עם לב פתוח ואיזה ריקוד טבעי מתרחש. והילדה לא מרגישה שום צורך להופיע.

דווקא עם הקרובות אלי ביותר זה מסתבך.

וזו הסתבכות קצת שונה מבעבר.

כניראה בגלל שעכשיו גם הלב שלי נפתח בתוך הקשרים הקרובים. הקשרים הפכו להיות משמעותיים מאד גם עבורי. ואני מרגישה את הקשר ואת הלב שלי בתוכו.

ועכשיו הדחייה הרבה יותר מפחידה. והילדה מתעוררת לעיתים קרובות יותר. ואני דרוכה יותר.

אז היום הדריכות שלה מלווה אותי. ואני עושה הכל כדי לא לקלקל. וגם אני לא זוכה ללמוד שאפשר לתקן. ושגם אם אחווה דחייה אני לא אתפרק.

מותר לי להתאכזב. זה לא אומר שמי שמולי לא אוהבת אותי או לא אכפת לה ממני. שזה מה שהילדה מיד מנסה לספר לי.

זה לא כל כך דרמטי.

פשוט התאכזבתי. ואפשר להגיד את זה בפשטות. או לא.

ואפשר להמשיך הלאה.

ואם אמשיך להיות כל כך דרוכה כל הזמן. איך אוכל להיות ספונטנית?

איך אוכל להשתובב?

איך אוכל להרפות ולרקוד את הריקוד הטבעי של הקשר?

כמו שהמטפלת שלי אמרה, שהילדה בעצם לא למדה שאפשר להרפות ולתת לחיים לעשות את מה שהם אמורים לעשות עבורה.

כבר הקשבתי לפגישה פעמיים. פעם אתמול ופעם היום.

אתמול זה איפשר לי לרגע להרפות. להרגיש הקלה גדולה. והמון אנרגיה מילאה אותי. ותחושה פנימית מדגדגת של שמחה.

היום קצת מורכב יותר.

הבדידות הזו של סוף השבוע.

ואני אומרת לעצמי ברכות. זה כל כך כאב אז. היית כל כך לבד. והיית כל כך קטנה ואבודה.

והיום. היום זה עדיין בודד לפעמים. אבל זה לא בדיוק אותו דבר. ואני כבר לא קטנה ואבודה.

אז בשנה האחרונה פגשתי בטיפול יותר ויותר את הילדה. ואת הכאב העמוק והכל כך קדום שלה.

ילדה קטנה ומתוקה עם גומת חן אחת. ילדה עם צחוק מתגלגל שהושתק. שלמדה שאסור לה להשתולל והיא צריכה להחניק את הרגשות שלה ושחשוב שהיא תהייה כל הזמן דרוכה כדי למנוע פגיעה איומה.

והילדה הזו התחילה להופיע יותר בחיי. או שאני למדתי יותר לזהות אותה.

כי אימצתי את הדריכות שלה, והבנתי איזה מחירים אני משלמת כשהיא מופיעה.

אני רוצה ללמוד איך להרגיע את הילדה. איך לעטוף אותה כשהיא כל כך לבד ומבועתת. ולהבטיח לה שאני שומרת עליה.

זה קשה כשאני עדיין נבהלת ממנה.

אולי עכשיו אבהל פחות.

ואולי עכשיו ארגיש פחות צורך להיות דרוכה ולזהות מוקדם ככל האפשר מתי היא מגיעה.

ואולי אוכל להרפות, להישען אחורה, ולאפשר לחיים לעשות את מה שהם יכולים לעשות עבורי.

---

למעבר לפוסט הבא -

למעבר לפוסט הקודם - שלום לכן רוחות העבר