top of page
חיפוש
  • Ahimsa

אקורד הסיום?





עברו כמעט 4 חודשים מאז שכתבתי.

אני חושבת שזו ההפסקה הכי ארוכה שעשיתי מהבלוג מאז שהתחלתי לכתוב אותו.

לא היה לי שום צורך לחזור אליו.

בהתחלה המילים לא נבעו מתוכי. הכל היה תקוע בקשר שלי עם עצמי ועם העולם.


ואז פתאום

משהו מהותי השתנה בי.

אני יכולה ממש לזהות את הרגע שזה קרה.

את הרגע המזוקק שבו מה שהיה, הפך שונה במהותו, ממה שנהיה מאותו רגע ואילך.


זה קרה לאחר שכמה פגישות רצופות, הרגשתי באופן מוזר, קרובה יותר למטפלת שלי כשלא פגשתי אותה מאשר במפגש עצמו.

משהו בדמות שלה שמופנמת בתוכי, אפשר לי להרגיש את האהבה שלי אליה, יכולתי לדמיין את התגובות שלה אלי, והן היו מנחמות וקרובות ומדויקות לי.


וכשהגעתי לפגישות, היה שם מרחק לא ברור. לא יכולתי להרגיש אותה ולא יכולתי להרגיש את עצמי. וזו הייתה חוויה מאד מורכבת להכלה.

וזה היה מאד מייאש.


ניסינו לדבר על זה יותר מפעם אחת. והיא אמרה שהיא מרגישה איתי בדיוק אותו דבר. קרובה. אוהבת. שכלום לא השתנה בתחושה שלה.

וניסינו לבדוק מה קרה אצלי שיכול היה לגרום לזה.

אולי שוב איזה צורך בתגובות מדויקות, שאם הוא לא מתממש זה מכאיב. אבל זה לא הרגיש לי נכון.

כמו גם כל נסיון אחר להבין מה קורה לי.

ויצאתי מאוכזבת מהפגישות. ועם חשש להגיע אליהן ולחוות את זה שוב ושוב.


ואז כשהבאתי את זה פעם נוספת. פתאום המטפלת שלי עצרה וניסתה לבדוק מה אולי קרה לה.

ואמרה שהיא מבינה שמאז שאמרתי שרוב הזמן אני מנותקת, ורק בפגישות אני מצליחה להתחבר. וכמה זה משמעותי לי. משהו כנראה השתנה אצלה. פתאום היא הרגישה שיש בי איזו ציפייה, שהיא מחויבת לספק איזו סחורה. ושאם היא לא תספק אותה הפגישה לא תהיה משמעותית מבחינתי. וזה פגע ביכולת שלה להיות חופשיה. וכשאני ניסיתי בכל מיני רגעים להראות לה מה לא עבד לי. ואיך היו הזדמנויות להיות ברגש שלא ניצלנו אותן, זה עוד יותר הגביר את התחושה הזו שלה.

ואני הרגשתי מואשמת.

בחוויה שלי היא האשימה אותי שאני לא מקבלת את מה שאני זקוקה לו בגלל משהו שאני עשיתי.


והרגשתי איך הלב שלי נסגר לו בהילוך איטי.

ולא יכולתי לעשות שום דבר כדי לעצור את זה.


והפגישה הסתיימה. ואני יצאתי. בתחושה קשה. חוששת מהנסיעה הארוכה הביתה שלבטח תהיה מלווה במחשבות טורדניות וצורך לנסח תגובה שתבטא במדויק את האכזבה והכעס שלי.


ובמהלך הנסיעה, קרה בדיוק מה שיראתי ממנו.

אבל פתאום, משהו בבת אחת התרכך. ולצד החלק שניסה לנסח את התגובות הזועמות, התעורר פתאום חלק נוסף שאמר,

לא יכול להיות שהיא האשימה אותך. זה כל כך לא מסתדר איתה.

היא בסך הכל ניסתה להבין מה היה החלק שלה שהתעורר, שכנראה גרם לי להרגיש את הריחוק, בגלל משהו באמת אמיתי שקרה שם.

היא ניסתה לקחת אחריות על הצד שלה. ולהגיד לי שלא דמיינתי.


וזה היה אותו רגע מזוקק, בו נכנסה נשימה, ושקט עמוק התפשט לו בתוכי, והלב שלי לאט לאט נפתח. ומשהו מהותי השתנה. וידעתי באיזה אופן מוחלט שמה שהיה כבר לא יוכל להיות.


ולא היה לי צורך לכתוב לה שום הודעה. ולקבל אישור לתובנה שלי. ויכולתי פשוט לחכות בסבלנות למפגש הבא איתה בו חגגנו ביחד את המקום הזה. והיא עזרה לי להבין לעומק את האינטגרציה שהתגלתה באותו רגע בין החלקים שלי. והייתה תחושה מוכרת של קרבה אמיתית.


ומאז לא היה לי צורך גם לכתוב בבלוג


ואיזו עליצות חזרה לחיי.

עליצות מוכרת שכבר הגיעה לבקר אותי בעבר לפרקי זמן קצרים. קצרים מדי.

ועכשיו היא החליטה להישאר לתקופות ארוכות יותר.

וגם כשהיא לא נמצאת, או כשאכזבה מגיעה, או עצב. או כאב עמוק,

אני עדיין מרגישה בטוב. ממש בטוב.

שמחה בעצב. וביכולת שלי להרגיש.

מרגישה שמשהו בתוכי התייצב. ומצא את מקומו. ומרגיש בבית.


ואני מתענגת על הימים האלה.

שמה לב לניואנסים דקים של רגש.

מבחינה ברגעים המדויקים שהלב שלי לרגע ניסגר, ומאפשרת לו. וגם יודעת שהוא יפתח. וגם מסכימה להתעצב על הצורך הזה שלו עדיין להיסגר לפעמים. וגם מצליחה לתקף לעצמי את הרגעים המובנים האלה.


והפסקתי עם כדורי השינה ואני ישנה טוב בלילות.

ואני בתהליך הפסקת הפריזמה. כמעט בסופו.

ואני כמעט כל בוקר עושה הליכה של חצי שעה ומקלחת וככה פותחת את היום.

ואני יושבת המון על המרפסת שלי ומרגישה שמחה פשוטה.

לצד עצב עמוק על המצב הכללי שאנחנו נמצאים בו.

ואחד לא מבטל את השני.


ואפילו התחלתי להיות יותר אקטיבית בנסיון לחפש אהבה.

והספקתי כבר להתרגש ולחוות דחייה וכאב. ושמחתי מאד בשתי התחושות.

זה נותן לי כל כך הרבה תקווה.


ופתאום התעורר בי צורך לכתוב. אולי בפעם האחרונה.

אז אני לא יודעת אם זה אקורד הסיום לבלוג שלי.

אבל אם כן, איזה אקורד מפואר זה?

 

למעבר לפוסט הבא -

למעבר לפוסט הקודם -מחכה בסבלנות לחזור











39 צפיות

Comments


bottom of page