חיפוש
  • Ahimsa

להרגיש בלי מילים

עודכן: 27 בנוב׳ 2021



אני רוצה לכתוב. ואין לי מילים. עוצמת עיניים, מתבוננת לתוכי. והכל שקט.

לא בדיוק שקט. יש בתוכי סערה עמומה. לא נגישה. ואין שם מילים שיכולות לתאר את מה שאני מרגישה.

אז למה אני רוצה לכתוב? למה אני לא פשוט מוותרת?

כי כשיש בתוכי סערה כזו, אני מרגישה צורך ליצור קשר.

עם עצמי. קודם כל. ואולי גם עם העולם.

אולי כשהמילים תמצאנה את דרכן אל הדף, אז אתבהר לעצמי. אולי בעזרתן אוכל להרגיש.


את האהבה של אמא שלי הרגשתי רק דרך המילים שהיא כתבה. לא הצלחתי להרגיש אותה ביומיום. לא הרגשתי אהובה. להיפך. הרגשתי שאי אפשר לאהוב אותי.

ואת המילים היא כתבה לי כשכבר הייתי בוגרת.

עד היום אני שומרת שני מכתבים שהיא כתבה לי לצבא. וברכה ליומולדת 20 שלי.

כל פעם שאני קוראת את המכתבים עולות לי דמעות.

אמא שלי אהבה אותי. מאד. היא רק לא מצאה דרך להראות את זה. או שאני לא ידעתי להרגיש את זה ממנה.


גם את מה שהמטפלת שלי מרגישה אני לא מצליחה להרגיש בעצמי. אני צריכה מילים.

מילים אני יכולה אח״כ לשחזר שוב ושוב. מילים משכנעות אותי. מילים גורמות לי להרגיש אהובה.


אתמול היה לי קשה להגיע לפגישה עם המטפלת שלי.

אפילו שחיכיתי לה שבוע שלם. וספרתי את הימים.

הייתה שם סערת רגשות עמומה, בלי מילים.

וכשאין מילים אני לא יודעת מה אני מרגישה.

היא עזרה לי להיכנס פנימה. והאטנו מאד את הקצב.

ואז זיהיתי שיש שם המון כאב. וכעס.


פגישה לפני כן סיפרתי לה דברים קשים על אמא שלי. והגעתי לפגישה הזו עם חרטה. פתאום היה לי צורך להגן על אמא שלי. ולספר כמה שהיא הייתה אומללה בחייה. היה לי חשוב להגיד שהיא כן אהבה אותי, למרות שהרבה פעמים לא הרגשתי את זה. וסיפרתי על המילים.


הכאב היה סביב תחושת ההחמצה. ההחמצה של הקשר עם אמא שלי. היה לי ברור שאם היא הייתה חיה היום הייתי יכולה לעשות את הדברים אחרת. הייתי מצליחה ליצור איתה קשר. ולתקן.

בכעס היה יותר קשה לגעת. היה שם הרבה פחד. אני מכירה את המקום הזה. מהטיפול הקודם.


והילדה הקטנה הופיעה. בת שלוש או ארבע. והיא הרגישה ממש לא מוגנת. והיה לה מאד קשה להביא את הפגיעות שלה. היא חששה שאם היא תביא אותה ישפילו אותה.

והמטפלת שאלה, ״מה הילדה צריכה ממני כדי להרגיש מספיק מוגנת?״

ואני אמרתי שהיא צריכה להרגיש אהובה. שאפשר לאהוב אותה ושאכפת ממנה.


והמטפלת ביקשה ממני לבדוק מה אני מרגישה באותו רגע ממנה. מה היא מרגישה.


וקול צעק בתוכי ״מילים, מילים מילים. אני צריכה מילים. אני צריכה שתגידי לי מה את מרגישה, אני לא יודעת״

והמטפלת התעקשה.

בואי תנסי להרגיש. מה את שומעת בקול שלי. מה את מרגישה ממני?

וחיכינו. והיא עזרה לי לווסת. והאטנו את הקצב.

ואני הקשבתי לקול שלה.

ופתאום הרגשתי.

הרגשתי את הרוך בקול שלה.

וזה הרגיש כאילו שהיא עוטפת אותי.

ואמרתי לה.

והיא אמרה לי. זה בדיוק מה שאני מרגישה. אני מרגישה שאני רוצה לעטוף אותך. והיא אמרה את זה באותו רוך.


ובשניה הראשונה, עלה בי צחוק.

צחוק של לעג.

הינה קיבלת מה שרצית. דרשת את זה וקיבלת את המילים שרצית. איך את יכולה להאמין לזה?


ולצד הקול הזה גם שמתי לב שהתרגשתי ממה שהיא אמרה. זה היה יקר ערך. וחלק בי האמין לה. ולא הסכים להקשיב לקול הלועג.


שיתפתי אותה בקולות האלה. והבנו ביחד כמה חשוב היה שאצליח להרגיש את התחושות בעצמי. ואחרי שהרגשתי אותן, היא הירשתה לעצמה להוסיף את המילים שאישרו את מה שהרגשתי.

והיא אמרה שהיא עוטפת גם את החלק הלועג. גם אותו היא מקבלת. גם לו יש מקום.


והיה שם רגע אמיתי ועמוק של חיבור


היא זיהתה מיד שאני מנסה עדיין להדיר את החלקים האלה מתוכי. שאני מתקשה לפגוש אותם. שיש שם קול ביקורתי כלפיהם. חלק שמתבייש בהם.

וברור שחלק חשוב בעבודה שלנו, יהיה לקבל גם אותם ברוך ובחמלה. ולכבד אותם.

הם שמרו עלי כל כך הרבה שנים.

הם איפשרו לי לשרוד.


היא מקבלת אותם. ועושה להם מקום.

היא לא ניבהלת מהם. הם לא מכעיסים אותה.

היא ממש מבינה למה הם שם. ואיך הם נולדו.

אולי אצליח ללמוד ממנה. ולהפנים את זה בתוכי.

יצאתי מהפגישה בידיעה שנגענו בחומרים עמוקים מאד ומשמעותיים. והייתה לי בחילה. גם זה היה סימן. והייתה לי תחושה כמו לאחר בכי ארוך. כמו השתנקויות של בכי בלי באמת להשתנק. והסערה העמומה המשיכה בתוכי.


והיום לא הצלחתי לעבוד. וכאב הגב חזר. לא באותה עוצמה. אבל משהו ממנו חזר. והופתעתי. כניראה משהו בי נבהל. נבהל מההתקרבות. אותו חלק שלא מוכן להאמין.


וכתבתי לה. והיא ענתה לי. וזה ניחם.


זה מדהים כל פעם לגלות איזו עוצמה יש עדיין, לפגיעות האלה מין העבר.

זה הכל חומרים שעבדתי עליהם גם בטיפול הקודם. כלום לא חדש.

ולמרות שעשיתי כבר דרך משמעותית מאד. ואני היום כבר לא לגמרי מזדהה עם הילדה כשהיא מתעוררת. היא לא משתלטת עלי לגמרי, נשאר שם גם חלק שמתבונן במה שקורה, ומבין.

למרות זאת, היא עדיין משפיעה עלי מאד. ומערערת אותי. ויוצרת סערה. ומקשה עלי לייצר קשר.


דרך ארוכה עוד לפני.

ואני מוכנה לעשות אותה.

ואני מוכנה לפגוש את כל מה שיגיע.

ואני מרגישה שאני במקום הנכון.

לרגע אני מרגישה מוגנת. ועטופה.

אני ממש מרגישה. אפילו בלי לשחזר את המילים.

ואני מתענגת על הרגע הזה.

 

למעבר לפוסט הבא - אני בדרך, אני בדרך, אני בדרך

למעבר לפוסט הקודם - אני שמחה קטנה, שיכולתי, אני הבוגרת, להיות פה בשבילך






42 צפיות