הפוסט הזה לא יוקדש לחשיבות היוגה בחיי כמשאב וככלי מרפא. גם לא אכתוב על תהליך הריפוי הארוך שנדרש לפני שבכלל יכולתי לפתוח דלת ליוגה ולפגוש את עצמי על המזרון. זה נושא לפוסט שלם שעומד בפני עצמו ועוד יגיע בהמשך.
גם לא אעמיק בפילוסופיה של היוגה.
רוצה רק להזכיר מושג אחד, ״אהימסה״ שמלווה אותי ומשפיע עמוקות על חיי מאז שלמדתי אותו עם מורתי ליוגה לפני כמעט שנתיים.
מושג שההתבוננות בו ובהתייחסותי אליו, לאורך תהליך הריפוי, מלמד אותי המון על הדרך שאני עושה.
הפירוש המילולי של המילה אהימסה היא אי אלימות. אהימסה היא העקרון הראשון לפיו מי שמתרגל יוגה חייב לנהוג לפני שהוא יכול באמת לתרגל אסאנות (תנוחות יוגה) או באמת להיות ביוגה. הכוונה באי אלימות היא רחבה ועמוקה. לא רק כלפי הסובבים, אלא גם כלפי עצמי. בכל מרחבי החיים. ולא רק אלימות פיסית, אלא כל אלימות שהיא. גם שיפוטיות כלפי עצמי נכללת בהגדרה.
לפני כשנתיים, כשרק נחשפתי למושג, הושפעתי עמוקות, וזה הביא אותי לכתוב את הטקסט הבא, אותו שלחתי למורה שלי ליוגה:
מחשבות על אי אלימות
אני על מזרון היוגה, בשיעור, באמצע הברכות לשמש. אנחנו מתרגלים קורה. את מאריכה בהסבר. למלא את בתי השחי, לשהות בקורה, להיות רתומים. אני לאט לאט מפסיקה לשמוע אותך, כי הקולות הפנימיים מתחזקים ומתגברים על הקול שלך. הכתפיים שלי כואבות, אני מנסה לנשום ולהחזיר את הקשב אל הקול שלך. אבל באותו זמן משתדלת להקשיב גם לקולות הפנימיים. למיין אותם. למי מהם אני צריכה להקשיב? קול אחד אומר לי, כואבות לך הכתפיים, תפסיקי. תוותרי. זה לא כאב טוב. זה קול מאד צעיר. עדיין לא בטוח בעצמו. קצת רועד. וקול אחר. הרבה יותר קדום, כל כך מוכר, שאני כל כך מורגלת בו. קול חזק ובטוח בעצמו, אומר, מה פתאום, אל תוותרי לעצמך. זה כאב של מאמץ. זה כאב טוב. את סתם ממהרת לוותר לעצמך. איך תתחזקי אם תוותרי לעצמך כל כך מהר? וסיפור השוקו חוזר ועולה בי.
כיתה א', או ב'. בוקר. אני ואחותי מכינות לעצמנו שוקו כל בוקר לפני בית הספר. זו ארוחת הבוקר שלנו. בוקר אחד לא מתחשק לי שוקו, או שלא מתחשק לי להכין, אני לא בדיוק זוכרת. ואמא שלי כועסת. את לא מכינה רק כי את מתעצלת, לא כי את לא רוצה שוקו. עכשיו תכיני את השוקו. הקול שלה קר ומרוחק ומאד מאד כועס. גם אם את לא רוצה לשתות, את תכיני את השוקו, ומצידי תשפכי אותו אח"כ לכיור, היא מתעקשת. ואני בוכה. מכינה שוקו, ודמעות העלבון זולגות לי על הלחי. וכשכוס השוקו מוכנה, אני שופכת אותה לכיור בהתרסה. למרות שבעצם רציתי לשתות את השוקו. באמת רק לא היה לי כוח להכין.
שנים סיפור השוקו דחף אותי קדימה, הכריח אותי לא לוותר לעצמי בשום מצב. דווקא כשלא היה לי כוח לעשות משהו, אז הרגשתי הכי מחויבת להכריח את עצמי לעשות אותו. אין ספק שזה מאד קידם אותי. אבל המחיר היה כבד. והייתה בזה המון אלימות כלפי עצמי ללא שום טיפת חמלה.
היום, לאחר עבודה ארוכה ומאומצת סיפור השוקו הוא דווקא תזכורת לחמלה לעצמי שהיא כל כך הכרחית. אותה חמלה שכמעט ולא קיבלתי מבחוץ, ולמדתי לתת לעצמי.
אז אני יורדת לתנוחת חתול. ונושמת. תירגלתי אי אלימות.
למרות שלכאורה זה כל כך ברור ואולי אפילו מובן מאליו שאני צריכה להיות לא אלימה, כלפי עצמי. לא תמיד כל כך קל לזהות מתי זה קורה.
מהי האמת שלי. שנים ארוכות זה היה ממש בלתי אפשרי כי הקולות הפנימיים שלי נאלמו דום. כי חייתי מנותקת מעצמי. זה דרש שנים של עבודה לאפשר לקולות הפנימיים לחזור. ואז היה קשה להבחין בין הקולות ולמיין אותם. מתי הקול הפנימי שלי הוא תוצאה של חינוך וקולות שהפנמתי משחר היותי, עד שנידמה היה לי שזה קולי. ומתי הקול הפנימי שלי הוא האמת הפנימית והמהותית שלי.
זה מאד מבלבל. כל הקולות מאד משכנעים. למי מהם להקשיב? זה דורש תרגול. ואמון באיזו אינטואיציה פנימית שאני עדיין לא ממש שומעת. והמון יכולת להכיל. והמון חמלה.
עבורי מושג אי האלימות הוא מושג כל כך רחב, שדורש המון יכולות כתנאי מקדים ליכולת לזהות ולתרגל אותו. ואני מרגישה שאני רק בתחילת הדרך.
ההתבוננות במושג הזה גורמת לי לפקוח את עיני ולהיטיב להתבונן בקולות הפנימיים שלי. כשלב ראשון.
ומתוך אמונה שהחמלה שקיימת בתוכי תתעורר ברגעים הנכונים, אני יודעת שגם אצליח לתרגל אי אלימות, גם כלפי עצמי וגם כלפי הסובבים.
ושוב אני מתבוננת בדרך שעשיתי מאז. ההתבוננות בדרך הארוכה שעשיתי מאפשרת לי להתפעל שוב ושוב מהרצון של הנפש לרצות ריפוי, והמוכנות לעבוד מאד מאד קשה בשביל זה.
יותר משנה אחרי הטקסט הזה כתבתי את הטקסט הבא:
אני בתקופה מורכבת ומלאת תקווה. גם וגם. הייתכן?
מורכבת כיוון שאני מאפשרת לעצמי לגעת ולפתוח חדרים אפלים בתוכי, חדרים שעד כה לא העזתי לפתוח. וזה בלתי נמנע ליפול לבורות העמוקים שנמצאים שם, ולהיבהל מהאפלה שמאיימת להטביע אותי.
ומלאת תקווה בגלל שיש בי את הכוחות להעז ולפתוח את אותם חדרים, ולאוורר אותם, ולהכניס לשם אור.
וחלק גדול מאותם כוחות נובעים מהעובדה שלראשונה בחיי אני לא לבד שם במקומות האפלים והמאיימים. אני נופלת לבור, ולרגע ניבהלת, ומתדרדרת לי לאיטי במורד הספירלה, אבל שם בחוץ יש ידיים מושטות לעזרה, שרוצות למשות אותי מהבור, ובי יש את האמון והבטחון ברצון המיטיב של אותן ידיים, ואני מסוגלת להושיט להם יד חזרה ולהעזר בהן ברגע שהשהייה בבור הופכת להיות בלתי נסבלת.
והיכולת להתבונן על התהליך, להיזכר איפה הייתי לא מזמן, ואיפה אני היום, מאפשרת לי להכיר באמיתות המילים של המורה שלי ליוגה "בתוכך הצער, בתוכך התהום ואת במסע של ריפוי להיות עוד ועוד מי שאת באמת". הבורות שאני נופלת אליהם היום, הם לא בדיוק אותם בורות שנפלתי אליהם פעם. זו לא חזרה אחורה, אלא התקדמות מתמדת.
ואני מודה לעצמי שאני כותבת. מתעדת את המקומות בדרך. ויכולה מדי פעם לחזור ולקרוא דברים שכתבתי בעבר, ולהכיר בעוצמת הריפוי של התהליך עצמו.
ואחרי שחזרתי לקרוא משהו שכתבתי על אי אלימות רק לפני קצת יותר משנה, התמלאתי השתאות על הדרך המדהימה שעשיתי במהלך השנה הזו. כי היום החמלה, והקשב לעצמי הם חלק הרבה יותר נוכח בחיים שלי. והם אלה בעלי המסה הקריטית. ולא רק סימנים של תקווה כמו שהם היו לפני שנה.
והיום אני יכולה להתבונן בחיי ולהגיד בלב שלם, זכיתי. זכיתי לצאת לדרך המורכבת הזו, והמכאיבה, והמפחידה, ויחד עם זאת מופלאה ומעוררת השתאות. זכיתי למצוא את המשאבים שלי, ומדי פעם מתגלה לי אפילו הפוטנציאל שגלום בי, במלוא הדרו. והגרגיר הזה שהיה שם מאז ומעולם הולך ומתפתח. ולרגעים אני מתמלאת אהבה לעולם ולקיום שלי. ויותר ויותר פעמים אני מצליחה להרגיש שמחה פשוטה. וקלילות.
ובדרך פגשתי אנשים מופלאים. ולמדתי לבטוח בהם. שזה כל כך לא מובן מאליו עבורי. ואני מצליחה להתחיל ולייצר קשרים משמעותיים.
והחמלה הזו. החמלה הכל כך הכרחית הזו, נוכחת יותר ויותר בחיי. ואני אפילו מסוגלת לפעמים ברגעים קשים מנשוא להפנות אותה כלפי עצמי. אין משאב יקר מזה.
ואני לגמרי לא שוכחת את הרגעים הקשים. ואת הנפילות. שעוד יגיעו. ללא ספק. כי זו טבעה של הדרך. זה טבעו של המסע לריפוי. הבורות לא נעלמים. הם שם. ועוד אפגוש בהם. ולעיתים לא אדע איך לצאת. ורק אמתין בסבלנות שמשהו יקרה. או אבקש עזרה. או אתייאש לרגע. ולעיתים אשתמש בכל הכוחות והמשאבים שצברתי לאורך הדרך. וכבר הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. ואצליח לצאת בכוחות עצמי.
למעבר לפוסט הבא - כוחה של היוגה עבורי
למעבר לפוסט הקודם - איך הכל התחיל