יום שישי. שעת אחה"צ. מין רגע כזה של בין לבין. הבישולים שאביא לארוחת הערב, שאנחנו מוזמנות אליה, כבר בתנור ועל הכיריים. ונותר עוד זמן עד שיהיו מוכנים ונצא לדרך. רגע מתאים לאיסוף המחשבות. מחשבות שמתרוצצות לי בחוסר שקט בראש כבר כמה ימים ומסרבות לעצור ולנוח במקום אחד שאוכל להתבונן בהן לעומק.
כוס קפה שחור מונחת על השולחן. מחכה שאלגום את הלגימה הראשונה. הקפה השחור הזה תמיד מחבר אותי לאמא שלי. היא עם הקפה והסיגריה. אני עם הקפה והמילים שרוצות לצאת לאויר העולם. אז שלום לך אמא. זה גם רגע מתאים להיזכר בך. ואפילו להתגעגע.
בפגישה האחרונה שלי אצל הפסיכולוגית עלה נושא חדש לגמרי. נושא שעד כה לא נגענו בו. ואני לא זוכרת שהוא אי פעם דובר בצורה מפורשת. נושא האכזבה.
הכל התחיל בזה ששיתפתי אותה בחוויה מכאיבה שהייתה לי בהדרכת ההורים שבת הזוג שלי ואני עוברות.
זו הדרכה שקורית בקבוצה. לומדים ביחד שיטה לפעול נכון ובצורה יעילה שמשמרת את הקשר עם ילדינו בעלי הקושי בויסות רגשי. אנחנו שם בזכות הבכורה שלנו, ולומדות דברים משמעותיים שכמובן יעילים וטובים לכל מערכות היחסים בחיינו.
השיטה מתבססת מאד על מיינדפולנס, וקשב לעצמנו, כדי להבין מתוך איזה עמדות ורגשות אנחנו פועלים, ובכך לאפשר לעצמנו לבחור דרך פעולה אחרת. לא הפעולה האוטומטית. דרך פעולה שתאפשר לתקף את הרגשות והתחושות של הבכורה שלנו. ולתת לה ואלידציה. ותשפר את הקשר בינינו. ותאפשר לה להרגיש שהיא לא לבד. ולא שופטים אותה, אלא מנסים להבין.
מתוך הואלידציה הזו אפשר אח"כ לעודד שינוי, ללמוד איך לסרב לדברים. ועוד הרבה דברים אחרים. אבל המיינדפולנס והואלידציה הם התשתית.
בפגישה האחרונה שיתפה בת הזוג שלי בקושי שהיה לנו עם ביתנו הבכורה בטיול בחו"ל. אותן מורכבויות שלקחנו לטיול ודיברתי עליהן בפוסט האחרון. והמורכבות הזו יצרה גם קושי בינינו כיוון שלא הסכמנו על הדרך בה כדאי להתנהל מולה. וזה כמובן מורכבב במיוחד בטיול, כשאין באמת אפשרות להתרחק מהסיטואציות כי כולנו נמצאות בתוך אותו רכב תוך כדי נסיעה, או בתוך החדר במלון.
לאחר שהיא שיתפה, מישהי מהקבוצה, שאני מאד מעריכה את דעתה, אמרה שבעצם היא שומעת שבת הזוג שלי ממש זקוקה לואלידציה ותיקוף ממני. מה שהיה ממש נכון. וממש ממש לא יכולתי לתת. כי פתאום זה הגביר את התחושה שלי שאני לגמרי לבד. ומי יתן לי ואלידציה??? ויצאתי מהדרכת ההורים הזו בכאב מאד גדול. וזה הכאב בו שיתפתי את הפסיכולוגית שלי.
ואפילו הפסיכולוגית שלי לא נתנה לי ואלידציה. ולא נישארה איתי בכאב. אלא ישר ניסתה לבצע איתי מהלך פרקטי טיפולי של להבין את עומקו של הכאב. מהלך שלא הצלחנו ממש להשלים אז אני לא בדיוק יודעת להסביר אותו.
ואני התאכזבתי. כי הייתי זקוקה למשהו אחר. רציתי שהיא תהיה איתי בכאב. ההזדמנויות שיש לי ממש לחוות את הכאב שלי. ולתת לו לעלות. ולהיות בו לא לבד. הן כל כך נדירות. וכשהן קורות קשה לי כל כך לוותר עליהן.
וביטאתי את האכזבה, והביטוי היה ביטוי של כעס. וברגע הראשון היא הדפה. ואמרה שהיא מיד הבינה לעומק את הכאב שלי ואת מקורו ורצתה לעשות מהלך שיעזור לי להפיג אותו.
וניסיתי להמשיך, אבל לא הייתי מסוגלת. נחסמתי לגמרי. והכאב של הבדידות שפתאום הורגשה גם מולה הציף אותי.
וגם כשהיא כבר הייתה איתי בזה. ולגמרי הבינה איך הגעתי למקום הזה. וביטאה את הצער שלה על כך שזה קרה. לא יכולתי להמשיך. מבחינתי ההזדמנות פוספסה.
והיא אמרה לי בקול רך. אבל ההזדמנות עדיין לגמרי כאן. היא לא הלכה לשום מקום... אבל בשבילי היא כבר לא הייתה שם. הייתה נעילה מרכזית. הילדה לקחה את השליטה על הסיטואציה ואי אפשר היה לעשות כלום.
והפסיכולוגית שלי אמרה לי. אולי אפשר לנסות לתת קצת יותר מרווח לטעות. כבר יש קולות אחרים בתוכך. גם בוגרים יותר, ואפילו כאלה שקדומים יותר לפגיעה. אבל לי לא הייתה שום נגישות אליהם.
והדרך היחידה להתקדם הייתה להמשיך לדבר על מה קרה אחרי אותה פגישה של הדרכת הורים. ולהניח לדברים להרגע.
ותוך כדי המשך הסיפור על מה שקרה, הבנתי שלראשונה מזה זמן רב מאד, אני מתאכזבת לפעמים מהאינטרקציה ביני לבין בת הזוג שלי בכל מיני סיטואציות.
אני כבר תקופה ארוכה חיה בתחושה שאני לגמרי מספיקה לעצמי. בזכות היוגה. והיכולת להכיל את רגשותי ולווסת את עצמי. וכל עוד לא באים אלי בטענות והכל רגוע בתוכי, אני מצליחה למצוא אושר.
ובכלל לא הבנתי שאני בעצם מקטינה ציפיות מהעולם כדי לא להתאכזב. ובכך אני שוב מצמצמת את עצמי ואת תחושת החיות שלי למינימום האפשרי.
וזה קורה לי מול כולם. לא רק מול הפסיכולוגית שלי ומול בת הזוג שלי.
אני עושה הכל כדי לא להרגיש אכזבה, שזה רגש איום ונורא מבחינתי. רגש שאני לא יכולה לשאת. ומיד נינעלת כשאני מרגישה אותו.
ופתאום יכולתי להבין את ההשפעה שיש לזה לא רק עלי. אלא גם על הסובבים שאני מפסיקה לצפות מהם. במיוחד בת הזוג שלי. כמה זה נורא להיות בקשר שלא מצפים ממך. ופתאום הבנתי כמה הנעילה המרכזית הזו שקורית לי גורמת לי לא להאמין ביכולת של מי שמולי.
אפילו הפסיכולוגית שלי. שאני ללא ספק מעריכה. וכבר הוכיחה בכל כך הרבה הזדמנויות שהיא מבינה אותי ממש ממש לעומק. ויודעת איך להיות שם בשבילי. וסיפקה נחמה מדויקת בכל כך הרבה מקרים. אפילו היא לאחרונה הודרה על ידי למקום של חוסר הציפיה. כי התאכזבתי כמה פעמים. והעדפתי להפסיק לצפות.
ואולי הפחד מאכזבה הוא זה שגורם לי לעיתים "לביים" את מי שמולי, ולהגיד מה אני בדיוק צריכה שיעשו, רק כדי שלא אתאכזב מהם.
ואני גם מבינה כמה זה מדהים שהציפיה והאכזבה חזרו לחיי, יחד עם הקלילות. כמה זה מרחיב את עולמי. ומאפשר תקווה. ודורש שינוי. כי חוסר הציפיה משאיר אותי בעולם המצומצם שלי ולא מאפשר שום שינוי. והאכזבה מולידה כעס, ודרישה למשהו אחר. ואפשרות ליחסים הרבה יותר מלאים ושלמים ועמוקים.
ויחד עם כל זה האכזבה ממש ממש מפחידה אותי. רק המחשבה על לבטא אותה מאבנת אותי. והמילים שתמיד משרתות אותי כל כך טוב פשוט נעלמות. ומגיע בלק אאוט מפחיד שאני לא מורגלת בו.
אז הפסיכולוגית שלי ביקשה ממני להתחיל מרק להתבונן במה שקורה לי כשמגיעה אכזבה. רגע לפני הנעילה המרכזית. רק להיות בזה ולראות מה קורה. והאכזבה יכולה להגיע בכל כך הרבה רגעים ואופנים. אפילו אכזבה מעצמי.
ובשניה הראשונה ממש התבאסתי. עוד נושא שלם שצריך לרפא. נושא עמוק וכבד ורב שנים כל כך. מאז שאני זוכרת את עצמי העדפתי להפסיק מערכות יחסים כשהתאכזבתי על פני לבטא את האכזבה.
ולרגע הייתה לי תחושה שאני כבר ממש קרובה לסיום המסע. רגעי האושר היו כה רבים. ושקט חדש ליווה את חיי.
אבל אני מבינה שמצאנו נתיב חדש במסע שלי לריפוי. נתיב שלא פסעתי בו עדיין. נתיב לא מוכר. אני לא יודעת מה מצפה לי בדרך. אבל כן מתחילה להבין שכניראה אין יעד סופי למסע הזה שלי. והמהות היא בכלל הדרך ולא היעד.
ואני מסוגלת להיות בתסכול ובפחד מהנתיב החדש, ולתת לתחושה פשוט לעבור דרכי. כי הנתיבים החדשים שמתגלים. והאפשרות לצעוד בהם בביטחה באמצעות כל הכלים שכבר צברתי בנתיבים הקודמים, ובעזרת כל אלה שנכונים להושיט לי עזרה, הם הם העיקר.
וככל שאמצא יותר נתיבים, אגיע ליותר מקומות. ואחשף לנוף יפה יותר ומרגש יותר. נוף נשמתי.
זהו. האוכל מוכן. והיגיעה השעה לאסוף את הדברים, ואת המשפחה היקרה שלי, ולנסוע לארוחת הערב.
שיהיה סופשבוע נעים. ואני פתאום כמעט מצפה לאכזבות שיגיעו, כדי שאוכל להתבונן בהן ולעשות עוד כמה צעדים במסע שלי.
למעבר לפוסט הבא -ועכשיו התור של השיפוטיות
למעבר לפוסט הקודם - מחכה בסבלנות שמשהו ישתנה