שעת בוקר מוקדמת. כבר רגילה לפגוש את העולם מוקדם. יושבת בגינה. מחכה לצבים. קרירות נעימה, שעדיין לא פינתה את מקומה לחום שלבטח יגיע עוד מעט, ולא ישאל אותה אם היא רוצה כבר ללכת ולפנות את מקומה. לצבים קר מדי לצאת לשוטט בשעה כזו. הכל מישתנה כל הזמן.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני חיה את חיי עם נקודת המבט האקזיסטנציאלית הזו, שנולדנו בודדים, ונדונו לבדידות כל חיינו, ונמות בודדים. והכאב שמתלווה לבדידות הזו הוא כאב בלתי נסבל. ולא משנה מה נעשה, זה תמיד יכאב. ומתוך המקום הזה, ומתוך הפחד הנורא להרגיש את הכאב הזה, חיפשתי כל הזמן קשרים סימביוטים. משהו שיציל אותי מהמקום הנורא הזה. .וכמובן שזה תמיד עבד רק לרגע. ותמיד איכזב בסופו של דבר
ונקודת המבט הזו, שלא נולדה לה סתם כך. היא נולדה מתוך אוסף של נסיבות כואבות. גרמה לנפש שלי להתעטף באינסוף שכבות של הגנה. ומארג אינסופי של מחסומים. שמנעו מהעולם להיכנס פנימה. זוהי נקודת מבט שמזינה את הבדידות. ומעצימה אותה. כי הנפש שלי הסתגרה. ונימנעה מלפגוש את העולם. ונישארה לה בודדה שם בפנים, בטוחה שאף אחד גם לא רוצה להיכנס. איזו סיבה יש להם לרצות?
וכבר תקופה ארוכה שאני פוגשת לתקופות מקומות אחרים. זה דרש מסע ארוך וקשה ולעיתים בלתי נסבל, זה דרש ליפול לתהומות עמוקים ולפגוש מקומות כואבים ולהישאר בהם רגע, זה חייב הסרה של מחסומים, וקילוף של שכבות. לפעמים אני מסתכלת אחורה ולא מאמינה. איפה הייתי אי שם בתחילת הדרך. מי הייתי. כל כך אחרת, ויחד עם זאת כל כך מוכרת. איזו דרך מטורפת עשיתי. איך לא האמנתי שאוכל.
ולפעמים כשאני של העבר באה לבקר בהווה, ואומרת לי, נידמה לך שהשתנית. הינה אני פה, והכל נסגר, ונחסם. הבהלה המוכרת חוזרת. והכאב הבלתי נסבל חוזר. ואז אני נמנעת מלפגוש עיניים. כמו שמורתי היקרה ליוגה אומרת. כמה משמעותי זה לפגוש עיניים. איזו תרופה מדהימה זו לבדידות האקזיסטציאלית הזו. וכמה זה בלתי אפשרי לעשות כשנקודת המבט היא למנוע מהעולם להיכנס.
בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי. בשיא משבר נוסף איתה. היא אמרה לי, את נמנעת מלהסתכל לי בעיניים. אם היית מסתכלת לי בעיניים היית רואה. היית רואה כמה אני אוהבת אותך, וכמה אכפת לי ממך. את כבר יודעת לקרוא אותי. ואני אמרתי, אם אסתכל לך בעיניים רק ארגיש שאת משקרת לי. ומעמידה פנים. והכאב יהיה נורא יותר. ומאוחר יותר כשחלה באיזה אופן פלאי הטרנפורמציה, כבר יכולתי להרים את המבט, ולהסתכל לה בעיניים, ולהרגיש עטופה ומוגנת. היא לא השתנתה, המבט שלה לא הישתנה. רק נקודת המבט שלי הישתנתה. העולם היה אותו עולם. אני הייתי אחרת ויכולתי להזמין אותו באופן אחר לתוכי.
ונקודת המבט הזו היא הכל. היא איפשרה לי לפגוש את הבחור הנחמד בבית הקפה כמה ימים מאוחר יותר, ולבקש ממנו בחיוך גדול אמריקנו, ולזכות בחיוך גדול בחזרה. ובחלופת מילים קטנה איתו, התמלאתי שמחה פשוטה.
היא איפשרה לי להגיע לשיעור של המורה שלי ליוגה, עם קבוצת אנשים שאת חלקם אני לא מכירה, עם איזושהי סקרנות לפגוש גם את עצמי, ולראות איך אפגוש את העולם. משהו שלא יכולתי לעשות בשני השיעורים הקודמים, ולכן ויתרתי עליהם. וזו הייתה חוויה מעצימה ומלמדת.
ואני מבינה שהרגעים האלה של המעברים. של הטרנספורמציה. או אל ההתכנסות וההסתגרות, או אל ההיפתחות אל העולם והפתיחה של הלב. הם רגעים יקרים מפז. ואם זכיתי לאפשרות לעצור רגע ולהתבונן בהם, אני צריכה לעשות את זה במודעות מלאה. כמו שהפסיכולוגית שלי אומרת. לפרק את הרגעים האלה לשניה אחרי שניה ולראות מה קורה לי שם. זה המפתח. מה היה הטריגר, שהזמין את הבהלה, שאילצה אותי להיסגר ולהתכנס. ומה קרה שאיפשר לי למצוא את הפתח ולצאת חזרה אל העולם.
התקמרות והתקערות. במודעות אינסופית.
וההבנה. שכלום לא נישאר לנצח. הכל מישתנה. ואם לרגע הסתגרתי לי בכלוב הזכוכית כי לא יכולתי לשאת את הכאב. עוד רגע אצא ממנו ואפגוש חזרה את העולם. ואזכר באהבה הזו שאני מסוגלת להרגיש, להכל ולכלום. וחוזר חלילה. זה טבעו של העולם. החום יחליף את הקרירות עוד רגע.
וההבנה העמוקה שהפחד מהכאב הוא הוא המאיץ של ההסתגרות. והיכולת להיות בכאב. ולהכיל אותו. ולראות שהוא עובר. זו התרופה האולטימטיבית.
ואני חושבת על המורה שלי ליוגה, שמדברת על כך שהיוגה תומכת בגישה הסלוטוגנית. שהנפש רוצה ויכולה לגייס כוחות ולצמוח ולשאוף אל עבר הבריא. ומאמינה בכך בכל ליבי. ואני חושבת על הנפש שלי שהייתה צריכה לעבור דרך כל כך ארוכה עד שיכולתי להאמין בכך. ואני חושבת על כל האנשים שתמכו בי בדרך הזו. ואיפשרו לי להמשיך בה צעד אחרי צעד, גם כשנפלתי לבורות עמוקים והפסקתי להאמין. ואני חושבת על האמונה האקזיסטנציאלית הזו שלי, על הבדידות, ששנים השאירה אותי לבד. ובכל זאת הנפש שלי ביקשה ריפוי. ואני חושבת כמה הדברים מורכבים ולא מובנים מאליהם.
ואיך כשהכל פתוח אל העולם, הדברים נראים כל כך פשוטים, ושמחים, ומלאים באהבה.
ואיך קל לשכוח את המקום הזה בתוך כלוב הזכוכית.
ואז אני ניזכרת גם בפסיכולוגית שלי וגם במורה שלי ליוגה, שמדברות על האינטגרציה אל מול הדיכוטומיה. במקום להיות או במקום הזה או במקום הזה. חשוב להמשיך לזכור בכל מקום בו אני נמצאת שקיים גם המקום השני. ואני לבטח אחזור אליו. וגם אצא ממנו.
לו רק יכולתי להדביק איזו פתקית על קיר הזכוכית, מבפנים, שכשהוא יורד אוכל לקרוא אותה. אהובה. את שוב פה. ואת גם תצאי מפה עוד מעט. תחזרי למזרון יוגה. תחזרי לקרוא את הדברים שאת כותבת. הכל קשור לנקודת המבט. העולם שם בחוץ הוא אותו עולם. והוא רוצה לאהוב אותך, ורוצה שאת תאהבי את עצמך. אפילו שממש קשה לך להאמין בזה עכשיו. אבל עוד מעט זה יעבור. והאהבה והקשר האנושי הטהור, נמצאים שם בחוץ ורוצים להיכנס, רק צריך לפתוח להם פתח.
שיהיה סופשבוע מצוין לכולם. מלא באהבה, ופתיחות אל העולם, והזמנה של העולם פנימה.