לא מזמן הזדמן לחיי משפט. כשפגשתי בו, הוא הרגיש לי כמו משפט תמים, ועדיין לא הייתי מסוגלת להבין את המשמעות העמוקה שלו, ואת ההשפעה שתהיה לו עלי. אבל !!!! המשפט הפשוט הזה שינה אותי.
בת הזוג שלי, ואני, הולכות כל שבוע למפגש של קבוצת הורים במכון שמתמחה בשיטת טיפול שהומצאה במקור עבור אנשים עם הפרעת אישיות גבולית, אבל התברר שהיא יעילה מאד גם לאנשים עם קושי בוויסות רגשי. אנחנו הולכות לשם כדי לאפשר לעצמנו לעזור בצורה יעילה יותר לביתנו הבכורה. זו שיטה שמתבססת מאד על קשב לעצמנו, כדי לאפשר יותר חופש בחירה באופן התגובה שלנו אליה.
כבר באחד מהמפגשים הראשונים נתנו לנו דף עם הנחות יסוד, ומה שאני זוכרת ממנו זה, שהיה כתוב שם משהו שאמר בגדול שביתנו הבכורה עושה הכי טוב שהיא יכולה. המשפט הזה קומם הרבה הורים מהקבוצה, וגם קצת אותנו, כי התחושה שלנו הייתה שהיא לא עושה מספיק. ואנחנו כל הזמן במאבקים איתה. ואז הסבירו לנו שהמשמעות היא שכרגע היא עושה הכי טוב שהיא יכולה. זה רק נותן תוקף לקושי שלה לעשות יותר. זה לא אומר שאנחנו לא רוצים שיהיה שינוי. זה לא אומר שלא יכול להיות שינוי. זה רק אומר, שברגע שאנחנו נותנים תוקף למה שקיים עכשיו. בלי ביקורת, ובלי שיפוטיות. ומבינים שאין כאן שום כוונה רעה. זה מה שיכול להיות כרגע. זה כבר יאפשר שינוי בהמשך
זה לא קל להחזיק את המשפט הזה בראש. במיוחד ברגעים של קונפליקט. וזה דורש שינון שלו כל הזמן. ויום אחד כששיננתי אותו הוא פתאום הישתנה לי בראש ויצא "גם אני עושה הכי טוב שאני יכולה". ואו. זה היה רגע מטורף. אני בכל רגע נתון עושה הכי טוב שאני יכולה. זה לא אומר שלא אוכל לעשות אחרת בהמשך. זה לא אומר, זו מי שאני, ולא אוכל להישתנות, קבלו אותי כמו שאני. זה רק אומר, זה מה שאני יכולה עכשיו. בלי ביקורת, ובלי שיפוטיות, ועם המון חמלה עצמית.
וזה שינה הכל.
לאורך כל הטיפול שלי, והמסע שלי לריפוי, עולה בתדירות מאד גבוהה, המקום הזה, שאם הפסיכולוגית שלי, לא מדייקת, ולא רואה אותי לרגע, מנגנון ההישרדות הקדום שלי נכנס מיד לפעולה, ובתוכי נידלקת אזעקה מטורפת שאומרת - היא לא רואה אותך, לא באמת אכפת לה ממך, זה רק ילך ויתדרדר מפה, והכאב יהיה בלתי נסבל, זה מסוכן מסוכן מסוכן, תברחי כל עוד את יכולה.
למזלי כניראה יש שם גם כמה קולות נוספים, צעירים יותר, שקשה לשמוע בתוך המהומה, אבל כניראה שבכל זאת כבר יש להם השפעה, כי אני לא בורחת. אני נישארת. יש בי כבר איזו אמונה פנימית שאפשר לתקן. פעם רק הפסיכולוגית שלי עבדה בלתקן. היום אני כבר יודעת לפעמים להגיד מה אני צריכה. ואני לוקחת חלק פעיל בתיקון.
ואני מבינה כבר שהמקום הזה לא פעיל רק מולה. הוא נמצא ונוכח בחיים שלי. הפסיכולוגית ביקשה ממני להתבונן בו כשהוא עולה. ולתאר אותו במילים. לא לנסות לברוח ממנו. לא לנסות להימנע ממנו. פשוט להיות בו. וזה קרה.
בשבוע שעבר. כתבתי למישהי משמעותית עבורי, הודעה שלא קיבלתי עליה תשובה. והייתי במקום הזה שהרגיש שאם אני לא אקבל תשובה אני אתפרק. והאיכסה הזה התחיל לעלות. והיה ממש קשה לשאת אותו. והרגשתי שאני נכנסת ללופ של המחשבות שלא מרפות ומייצרות המון סבל. ושמנגנון ההישרדות שלי מתחיל להיכנס לפעולה. אז הלכתי לתרגל יוגה. תרגול ארוך מהרגיל. וזה הקל לרגע. אבל רק לרגע. כי בעצם לא תרגלתי יוגה כדי להתבונן בתחושה הזו ולהיות בה ולהכיל אותה, עם כל הכאב שכרוך בזה. תרגלתי יוגה כדי להשתיק את התחושה. וזה לא משהו שבאמת יכול להחזיק מעמד לאורך זמן.
ואז החלטתי לנסות לעשות את מה שהפסיכולוגית שלי ביקשה ממני. ניסיתי להיות בתחושה. להתבונן בה ולתאר מה קורה. לא במילים של רגש או פרשנות, פשוט מה עולה בגוף מבחינת התחושות. ממש יוגה תרפיה לעצמי. וזה מה שכתבתי לה תוך כדי:
"אני מנסה לראות מה קורה. ולא לתת לזעם וליאוש שמתדפקים על הדלת להיכנס. אני מרגישה לחץ חזק בחזה. כאילו משהו סוחט אותי מבפנים. איזה אגרוף מועך לי את הלב וקשה לי לנשום. זה מרגיש כמו לבנת בטון ענקית וכבדה שהונחה לי בתוך הגוף ואני לא יכולה להזיז אותה. ואני לא יכולה לנשום איתה. וזה כל כך כואב. בטרוף. והנשימה שלי מהירה ושטחית. יש פה גם אימה. זה מרגיש כאילו זה לעולם לא יעבור. אני צריכה שיצילו אותי. עכשיו. זה קשה להיות בזה ולא לברוח"
והיא כתבה לי מיד חזרה, ועודדה אותי להמשיך, ובכך גרמה לי להרגיש שהיא איתי בזה, ואני לא לבד. ואחרי כמה דקות איומות יצא לי בכי עמוק ומטלטל מלווה ביבבות. ומשהו הישתנה. עדיין היה לי קשה לנשום והרגשתי מועקה, אבל לבנת הבטון והלפיתה הפנימית הזו, כבר לא היו שם. זה לא היה משוחרר לגמרי, אבל זה היה לגמרי נסבל ואפשרי
זה לקח רק כמה דקות. פשוט הייתי בזה. ועשיתי הכי טוב שאני יכולה. ואולי להשתמש במילה פשוט זה לא כל כך מתאים פה, כי זה ממש לא היה פשוט...
והכל מתחבר. היוגה תרפיה. והפילוסופיה של היוגה. רק להיות בזה. להיות נוכחת. לא לברוח. במבט חומל. בלי שיפוטיות. בלי כעס. ולדעת שאני עושה הכי טוב שאני יכולה, ומשהו ישתנה. תהיה טרנספורמציה. והכאב יהפוך לנסבל.
ולפעמים לא אוכל להיות בזה. זה יהיה מפחיד מדי. ואז אברח לפתרונות הרגילים. אולי לבקש הצלה מבחוץ. אולי לנתק מגע. ואולי עוד כל מיני פתרונות שעלולים לייצר סבל. וגם אז אעשה הכי טוב שאני יכולה. ואולי אם אתרגל את זה מספיק פעמים, ואהיה בזה. למרות שזה מרגיש איום ונורא, ומבהיל בטרוף, ואראה שוב ושוב שזה עובר. או משתנה. זה יהפוך להיות קל יותר. כי האיכסה הזה יגיע. זה חלק מהחיים. ואם אצליח לייצר איתו מערכת יחסים, אולי הוא יהיה פחות נורא.
ואז אולי ייווצר בתוכי חופש לייצר מערכות יחסים בלי שאצטרך שהן ירפאו בתוכי משהו. או יפיגו בתוכי איזו כאב או בדידות תהומית. מי יודע. אולי
שיהיה סופשבוע נפלא, ויודעת שגם אתם,
עושים כל הזמן, הכי טוב שאתם יכולים