השבוע שמתי לב שהשיפוטיות, שכבר הרגשתי שנירגעה בתוכי, חזרה לבקר.
פגשתי חברה, ששאלה אותי למה הפסקתי לתרגל יוגה בקבוצה. וכשהסברתי לה את מכלול הסיבות הרגשתי איזו חמיצות לא נעימה שעולה בי. אולי הבנתי את זה מהמבט שלה. ואולי הייתי מבינה את זה גם בעצמי. פתאום הרגשתי שאני מאד שיפוטית כלפי הקבוצה שתירגלתי איתה בעבר, וכלפי המורה הקודמת שלי ליוגה. וזה היה ממש לא נעים לפגוש את השיפוטיות הזו. וזה היה אפילו מכאיב.
שיפוטיות לא גרה בכפיפה אחת עם חמלה. החמלה מיד מפנה את מקומה. היא אפילו לא מנסה להתעקש. השיפוטיות תמיד מנצחת.
גם החמלה כלפי עצמי על כך שהייתי לרגע שיפוטית, העדיפה לעזוב.
אני יודעת. לא תמיד אצליח לתרגל חמלה. השיפוטיות תחזור. וזו בעצם הזדמנות. הזדמנות להתבונן, ושוב להבין לעומק שהמסע לעולם אינו נגמר. אם לרגע חשבתי שאני מתקרבת אל קצה הדרך. ואולי אולי המטרה להרפא לחלוטין, ולהותיר את כל מכאובי העבר מאחורי, ממש ממש קרובה וכמעט מושגת, אז כדאי שאבין ברגע כזה, שכניראה לקחתי פניה לא נכונה במסע. וכדאי שאחזור על עקבותי ואמצא את השביל שפיספסתי.
גם התגובות שקיבלתי באופן אישי על הפוסט האחרון שכתבתי על אכזבה, גרמו לי להבין שאולי המסר היה מאד דיכוטומי. ומה שהובן ממה שכתבתי, זה, שעברתי מהמצב של הכלה עצמית בלי צורך בשום דבר חיצוני, למצב של ציפיה מהסביבה שמולידה יכולת להתאכזב, שנתפס בעיני כחי יותר, ומשמעותי יותר.
אולי זה מה שהרגשתי כשכתבתי את הפוסט. אבל ברור לי לחלוטין שהמציאות מורכבת. ולעיתים שלם ומלא וטוב להיות במצב של יכולת להכיל, ולווסת, ולהספיק לעצמי. ולפעמים זה שלם ומלא וטוב להיות במצב של ציפיה.
וכמובן שאפשר גם וגם.
רק חשוב לי בכל רגע להיות קשובה למה שעומד מאחורי הדברים. ולוודא שהבחירה להיות בכל מקום היא אמיתית, ואותנטית ולא מונעת מסיבות שמייצרות סבל, והבחירה נעשתה כדי למנוע את הסבל. ואולי היא לא הבחירה הנכונה עבורי.
וזה גרם לי להיזכר במחשבות שכתבתי בעבר על "גם וגם" אל מול ה"אבל". ועל ההבדל בין פער למרווח. מחשבות שאשתף בהן בהמשך.
וכל הנושא של אכזבה וציפיה הוא בכלל שאלה פתוחה עבורי, שאני רק מתחילה להתעסק איתה. ואין לי באמת תשובות ברורות, ואולי אף פעם לא יהיו לי. המורה שלי ליוגה תמיד מדברת על חשיבות היכולת להחזיק שאלות פתוחות.
חברה יקרה אמרה לי שאולי במקום ציפיה ואכזבה אפשר לחשוב על משאלת לב, ואז אולי תהיה פחות אכזבה.
חברה אחרת אמרה שהציפיה לא בהכרח מחייבת מענה. זה בסדר גם לצפות מתוך ידיעה שאולי נתאכזב. ומוכנות לקבל את האכזבה. בלי שזה יפגע בקשר. אלא דווקא יעשיר אותו.
ואני רק רוצה בנתיים להצליח להתאכזב, ולהיות בתחושה, בלי הנעילה המרכזית הזו. כדי שאוכל להפסיק לפחד מהתחושה הזו.
חזרתי לתרגל יותר יוגה כמעט יום יום, אחרי תקופה ארוכה שלא הצלחתי לגרור את עצמי אל המזרון יותר מפעם פעמיים בשבוע. האש הפנימית הזו הפסיקה לבעור בי. ואפילו שידעתי שזה ייטיב איתי, לא הייתי מסוגלת.
ולא, לא הצלחתי להרגיש את האכזבה מעצמי. ולהיות בזה. זה היה קשה מדי. ואולי זה מה שהחזיר אותי בסופו של דבר למזרון.
ובנתיים זה משקיט. ונעים. ואני שמחה שזה קרה ומקווה שזה ימשיך. אני לא מוותרת על הכלי הזה של הוויסות, שמאפשר הכלה של התחושות הקשות, ואיזה שקט פנימי.
ואני גם מרגישה מוכנה שאת הפוסט יקראו אנשים שאני לא מכירה. עד כה רק חברות אהובות ותומכות קוראות אותו, כניראה.
אמנם עדיין באנונימיות. אבל בשלה למפגש עם זרות וזרים. ומלאת תקווה שהדברים ייגעו ויועילו ואולי יספקו נחמה לשותפות ושותפים לדרך.
ועכשיו היגיע זמנן של אותן מחשבות קדומות שהזכרתי בנושא הגם וגם, והפער והמרווח... כתבתי אותן לפני חצי שנה בערך.
"אני מסתובבת כבר כמה ימים עם מחשבות לגבי הגם וגם, אל מול האבל.
והמשך המחשבות על ההבדל בין פער למרווח.
בתור מישהי ששנים רבות מחייה בילתה בעולם הבינארי. עולם ה-או זה או זה. שבכל סיטואציה יכלו להיות רק שתי פרשנויות. אחת טובה מאד ואחת רעה מאד, כואבת, ומייצרת סבל.
והן לא יכלו לחיות זו לצד זו. כשאחת מהן הופיעה בזירה, היא מחקה לחלוטין את כל האפשרויות האחרות.
ולרוב זו שהופיעה היא הפרשנות הרעה. זו שצבעה הכל בשחור. שלא איפשרה לשום קול אחר להישמע. זו שלא יכלה לבטוח בקיום של טוב בעולם, ושלא יכלה לבקש עזרה כדי לצאת מהבור האפל שאליו הייתי נופלת.
הניאנה, התבונה העמוקה, לא באה לידי ביטוי בעולם הבינארי.
במקום הזה אין אפילו אבל, שלא לדבר על גם וגם.
כי אפילו שהאבל מייצר פער, הוא עדיין מאפשר לשני דברים להתקיים בו זמנית.
רק בשנים האחרונות, תוך כדי המסע שלי לריפוי, אני מתחילה להיווכח שכמה קולות יכולים להישמע במקביל. שיכולה להיות אינטגרציה. שאפשר להזמין את כל הקולות לשיחה ביחד, לשמוע את כולם, לתת לכולם מקום. ולא לגרש אף אחד. אפילו לא את הקולות האפלים. אלא להתייחס אליהם בחמלה והבנה, ולדעת מהיכן הם נולדו.
להשתחרר מהמקום הזה שקול אחד משתלט על הזירה ומגרש את כל הקולות האחרים.
והקולות האלה, שרק עכשיו לומדים להכיר זה את זה, עדיין נלחמים על מקומם. וכל אחד מהם אומר, אבל גם אני רוצה להישמע.
ואני מבינה שעדיין קשה לי לאמץ את הגם וגם באופן מהותי.
זו קפיצה מאד גדולה לעבור מ-רק ל-גם וגם.
ואני סבלנית, כי אני כבר למודת נסיון, ויודעת שלוקח זמן עד שמשהו הופך מרעיון שאני מתחברת אליו, ומסוגלת להבין את הרווחה שזה יכול להביא לחיי, למשהו שמוטמע מהותית בתוכי, והופך לחלק טבעי ובלתי נפרד מהקיום שלי.
הפסיכולוגית שלי, הוסיפה עוד חלק חשוב להתעסקות שלי בעניין הפער והמרווח.
היא אמרה שפער נולד מתוך חוסר, ומרווח נולד מתוך איפשור של חופש. מתוך זה שיש מאיפה לתת.
בפער אנחנו מחכים שמישהו מבחוץ ימלא לנו את מה שחסר. ובמרווח יש מקום לנשימה.
ואני חושבת לעצמי שגם האבל שלי נולד מתוך חוסר.
חוסר במתן מקום לקולות שבתוכי. מתוך השתקה של שנים רבות. מתוך צורך עז ובוער להישמע.
אבל תראו, אני כאן, ושנים רבות כל כך לא הבחנתם בנוכחותי. והייתי כל כך בודדה.
ועכשיו אני כאן, מגלה את הגבולות שלי, ואת הריבונות שלי. ותופסת בבטחון את המקום שלי מתוך ידיעה שאני ראויה לו.
אני כבר לא צריכה שמישהו מבחוץ ימלא את הבור הפעור בתוכי. יגרום לי להרגיש ראויה.
כבר יש בי לפעמים מרווחי נשימה.
ואני סבלנית. ויודעת שבתוך תהליך הריפוי. עם הרבה חמלה ואהבה לעצמי, ה-אבל יפנה לאט לאט את מקומו לגם וגם."
אז דברים כל הזמן משתנים. וחשוב להבחין בתזוזה הזו. ולנשום. הכי חשוב לנשום.
למעבר לפוסט הבא -בדרך לעוד פיסגה
למעבר לפוסט הקודם - איך מתמודדים עם אכזבה