עברו כמעט שבועיים מאז הפוסט האחרון. המון זמן. למה? כי חוויתי בתוכי דממה מוחלטת. זה לא היה הניתוק המוכר. זה היה משהו אחר. זה היה כאילו שהתבונה העמוקה בתוכי נאלמה דום.
מדי פעם עצרתי לבדוק אם עולות בי תובנות. והיה שם שקט מוחלט. בהתחלה קצת נבהלתי. ומה אם איבדתי את זה? והאלם הפנימי הזה יישאר פה לנצח? ואז הזכרתי לעצמי שכלום לא נישאר לנצח. זו לא הייתה התבונה העמוקה שהזכירה לי. זה היה הפתק שהיא השאירה. בדיוק למקרים כאלה.
הדממה עדיין לא נעלמה. היא עדיין פה באיזשהו אופן. ואני בוחרת להתבונן בתוכי ובמה שהוביל אותי לכאן גם מתוך הדממה.
השבועיים האחרונים היו קשים מאד. אינסוף מורכבויות שהצטרפו זו לזו.
עומס מטורף בעבודה, לקוחות לא מרוצים שצריך לתת להם מענה גם בחגים וסופי שבוע ושעות לא הגיוניות,
המון מתחים בבית,
וביתי הבכורה ששוב חווה קשיים רגשיים מאד גדולים שמובילים לסבל עצום וחוסר רצון לחיות.
ואת כל זה חוויתי בלי הניתוק המבורך שאני כל כך מורגלת בו.
חוויתי מכלול של תחושות. חרדה, יאוש, תסכול, כעס, אי שקט, כאב עמוק ולפעמים רצון חזק שכולם יעזבו אותי בשקט, שזה גדול עלי.
וחזרו הלילות ללא שינה. וגם החלומות הקשים.
ולא הצלחתי להביא את עצמי לתרגל יוגה. אולי כשהתבונה העמוקה דוממת אין מי שידרבן אותי אל המזרון.
והרגשתי כל כך לבד.
תחושת הבדידות הזו. מלווה ביומולדת שהייתה לי לפני שבועיים בערך. גרמה לי לבדוק את מערכות היחסים הקרובות בחיי.
אני מבינה עכשיו שזה היה הצורך המוכר שמישהי תציל אותי. הפחד פשוט להיות בזה. המחשבה שתחושת קירבה תאפשר לי להרגיש טוב יותר. אולי צורך להאמין לאהבה של מישהי חיצונית כדי שאוכל לאהוב שוב את עצמי.
ופניתי לחברה, שלאחרונה אני מרגישה שהתרחקנו. היה לי צורך לבדוק אם התחושה שלי נכונה.
ולקח לה קצת זמן לענות. ולבסוף היא אישרה את התחושה שלי. בכנות האמיצה והרגילה שלה.
הצורך שלי בקרבה גדול מהצורך שלה. והיא לא יכולה להענות לציפיה שלי מהקשר ומהאינטנסיביות שלו. עם כל האהבה וההערכה שלה אלי.
הכאב היה מיידי ובלתי נסבל.
לא הרגשתי שאני מסוגלת להיות בכאב הזה לבד. אז שיתפתי את הפסיכולוגית שלי, שעדיין הייתה בחו״ל. לא יודעת למה ציפיתי. ואיך רציתי שהיא תהיה איתי בכאב מרחוק. וכמובן שהיא לא יכלה ממש להיות איתי בכאב. היא הכירה בכאב שלי, וניסתה לתת לי נקודות מבט נוספות. וזה לא מה שהייתי צריכה באותו רגע. הייתי צריכה להיות בכאב. ממש. ולא לנסות להבין אותו. אז נאלצתי להיות בכאב לגמרי לבד. וזו הייתה חוויה חזקה מאד.
נתתי לתחושות לזרום דרכי. היה כאב מטורף פיזי. כמו אגרוף שלפת את הלב שלי ומחץ אותו. ומין כדור שהתכדר לי בבטן ופעם בפעימות כואבות.
ועלו מחשבות כואבות. זכרונות קדומים של דחיה. ושל תחושות קדומות שאמא שלי לא אוהבת אותי.
והדמעות זרמו ממני בטבעיות. והתמסרתי לזה. לא בתחושה של קורבנות. ולמה זה מגיע לי. אלא בהבנה שזה כל כך מכאיב להרגיש ככה. ושזה כל כך טבעי שזה מזכיר לי דברים אחרים, אפילו שאני במקום לגמרי אחר. ושזה כל כך עצוב שכל כך כואב לי, ושיש לי כזה קושי ביצירת קרבה, ובהבנה מהי קירבה נכונה עבורי. והייתי בזה. עוד ועוד ועוד. עד שהגל חלף. והייתה תחושה חזקה של שחרור, מלווה בנשימה עמוקה.
הגל חזר עוד כמה פעמים. זה לא נגמר בפעם אחת. אבל מפעם לפעם משהו בו התרכך. וזמן הכאב התקצר. ומשהו הישתנה. ופתאום נקודות המבט הנוספות שהפסיכולוגית שלי נתנה לי, יכולו להיקלט בתוכי, ולקבל משמעות.
פתאום כשהכאב השתחרר לו לאיטו, היה להן מקום.
היא דיברה איתי על כך שידרש עוד זמן עד שיהיה סינכון בין המרחק שאני רוצה ושאחרים מחפשים.
וגם שאולי אני דווקא נימשכת לאותם אנשים שמעדיפים לשמור מרחק, כי יש לי צורך לפרוץ את הגבול דווקא עם אנשים כאלה. ואז הכנות המוחלטת שלהם יכולה מאד להכאיב.
גבולות הוא נושא מאד מורכב עבורי. תמיד היה. וזה כמובן היה נושא מרכזי במהלך הטיפול. במיוחד הצורך לפרוץ את הגבול. כמו כל ניפגעת בגיל כל כך צעיר כניראה. כשהאדם הכי קרוב. שאמור לשמור. פורץ את הגבול. ודורס ברגל גסה, בשלב קדום כשהמבנים הנפשיים רק מתחילים להתעצב, את המושג גבול. ובטחון. וקשר בריא ומיטיב. וכל המושגים מתעוותים.
ופתאום רק פריצת גבול נראית כמו ביטוי אהבה. ויחד עם זאת כל פריצת גבול בפועל כל כך מפחידה ומאיימת ומשחזרת את הפגיעה הקדומה.
ואני יודעת כבר שיש משהו בדרך שבה אני יוצרת קשר עם אנשים מסוימים, שמעוררים את זה בתוכי, שמעודד את הצד השני לפרוץ את הגבול. כמעט דורש את זה מהם. וזה יכול מאד להכביד. ולגרום לתחושת אי נוחות. ובמיוחד אם הגבול באמת נפרץ באיזשהו אופן. אפילו מינורי. הצד השני מתקרב יותר ממה שהוא התכוון. ופתאום מבין את זה. ורוצה להתרחק חזרה. ואז יש בלאגן. וכאב. בשני הצדדים. כי הכוונות היו כל כך טובות. אז איך נוצר כזה כאב?
אז כניראה שבאמת ידרש עוד זמן. וכאב לב פה ושם. ונידרשת פה סבלנות.
קשה מאד לגייס שוב ושוב סבלנות במסע כל כך ארוך. שהתחיל בשלב כל כך מאוחר בחיי.
אבל זהו המצרך הכי הכרחי במסע הזה. סבלנות ועוד סבלנות ואורך רוח. ונשימה.
ויחד עם כל זה, הייתי מסוגלת לראות במהלך השבועיים האלה, שאני לא מתפרקת.
שיש בתוכי ידיעה עמוקה, מתוך מסה קריטית של נסיון שהצטבר, שאני כן מסוגלת לשאת. ושעוד מעט זה יעבור אני רק צריכה עוד קצת מאותה סבלנות.
כמה זה אחרת לחוות את החיים מתוך נסיון מצטבר של יכולת לשאת.
וביומיים האחרונים חזרתי לתרגל יוגה. וגם הפסיכולוגית שלי חזרה ואפגש איתה השבוע. והלחץ בעבודה צפוי גם קצת לרדת השבוע.
ופתאום נזכרתי איך בשנים האחרונות של חייה של אמא שלי. כשהייתי נוסעת לבקר אותה ואת אבא שלי לפעמים לסוף שבוע. היא הייתה מכינה לי את חדר האורחים. מצעים נקיים וריחניים על המיטה. מגבת מקופלת על הכרית. ואיזשהו שוקולד מתחת לכרית. תשורה של אהבה. והייתי מתרגשת כמו ילדה. אמא שלי כן אהבה אותי. וביטאה את האהבה שלה ואת השמחה שאני מגיעה לבקר, בדרך שלה. לא במילים מפורשות או במגע. פשוט בדרכים אחרות.
אולי אני מתחילה לשמוע את הדממה מתפוגגת.
למעבר לפוסט הבא - לפעמים זה קשה מנשוא
למעבר לפוסט הקודם - הלטאה והחתולים