את הפוסט הזה כמעט התחלתי לכתוב ביום ראשון. הרעיונות כבר פעמו בתוכי, ואפילו הזרימה מרעיון לרעיון כבר הייתה די מגובשת. ולא כתבתי. אולי כי הייתי נסערת מדי. אולי כי לא באמת יכולתי לעמוד מאחורי השורה התחתונה שעלתה מהרעיונות. אז חיכיתי. המתנה היא תמיד הפתרון הטוב ביותר כשקיימת אי בהירות. בסוף העננים מתפזרים והשמש מגיעה לפזר את הערפל.
ועכשיו. עכשיו אני מנותקת. ובכל זאת מרגישה צורך לכתוב.
אני מוצאת את עצמי פעמים רבות במהלך היום בודקת עם עצמי "מה קורה עכשיו". לפעמים מגיעה התשובה הנעימה "הכל בסדר. הכל ממש בסדר" ובאותו רגע שקט ממלא אותי. ולפעמים אפילו תחושה קלילה של שמחה. ואז אני מרגישה שהלב שלי פתוח אל העולם.
לפעמים מגיעה התשובה הפחות נעימה "עכשיו ממש לא טוב" זו תחושה שמלווה במועקה, דאגה וכאב עמוק. ולפעמים היא מלווה גם בהסתגרות והצטמצמות לנקודה. וגם התשובה הזו טובה לי. אני מחוברת ברגעים האלה. ונמצאת נוכחת בכאב.
ולפעמים שום תשובה לא עולה. דממה. אני לא מרגישה כלום. אז אני יודעת שהניתוק הגיע לבקר. הוא כניראה מגן עלי מתחושה ממש ממש קשה שאני לא מסוגלת להתמודד איתה. גם את הניתוק למדתי לקבל באהבה. הוא שומר עלי. ועוד רגע הוא ילך. ומשהו אחר יגיע.
מה שחשוב זה לשים לב להתרחשות ולשינויים שכל הזמן קורים. גם אם אני מרגישה משהו ברגע הזה, עוד רגע זה ישתנה.
לפעמים השינויים קורים בקצב מהיר מאד, ולפעמים הם איטיים ואני נישארת בתחושה מסוימת לאורך זמן, אבל הם תמיד קורים. ולכן אני רוצה ללמוד לא להאחז בשום תחושה, וגם לא לפחד מאף תחושה.
לפעמים ברגעים הקשים ממש, רגע לפני הניתוק, אני מזהה שהבהלה מתקרבת. והקולות צועקים בתוכי, איך ייתכן שאני שוב כאן. הרי ממש לפני רגע הייתי במקום כל כך טוב. מה קרה???
ואז לפעמים אני מצליחה להזכיר לעצמי ברכות. נכון, כבר היית במקום טוב. ועכשיו נפלת. וגם תצאי משם אם לא תאבקי בזה. כמו שכבר עשית כל כך הרבה פעמים בעבר.
ולפעמים לא.
הנפילה לבור אחרי שהייה בפסגה היא לפעמים יותר מפחידה משהייה מתמדת בבור. הדרך למטה ארוכה יותר. והזכרון איך יוצאים מפה קצת מעומעם. כי כבר כמה זמן לא תרגלתי את זה.
אני זוכרת איך בתחילת הטיפול, כשהפסיכולוגית שלי ניסתה לשכנע אותי לאפשר לה להיות איתי בכאב, כדי שלא אהיה בו לבד. והבטיחה לי שזה יאפשר לי לצאת מהבור יותר בקלות. ואמרה בבטחון שאפשר לצאת מהבור. אפשר לחיות אחרת. בלי הניתוק המתמיד. או הבורות האפלים. ממש ממש לא האמנתי לה. לא האמנתי לה שהיא יכולה באמת להבין. הרי היא אף פעם לא הייתה בבורות האלה. איך לעזאזל היא מתיימרת לדעת.
הרגשתי שהקירות של הבור שלי כבר מחורצים מרוב הנסיונות הכושלים שלי לצאת החוצה. ולא האמנתי שמישהו יוכל לעזור לי לצאת.
ואז הצלחתי לצאת בפעם הראשונה. זה לקח שנים של בניית אמון. ופתאום זה קרה.
והנפילה הבלתי נמנעת חזרה לבור אח"כ הייתה איומה. לחזור לשם אחרי שיצאתי היה בלתי נסבל. ומפחיד בטרוף.
ומאז החיים מזמנים לי תרגול מתמיד של יציאה מהבור ונפילה אליו בחזרה. והתרגול הזה מאפשר לי להזכיר לעצמי שכבר יצאתי משם. ולבטח אצא שוב.
לא תמיד אני מצליחה לזכור ולהזכיר לעצמי. תלוי כמה אני ניבהלת. תלוי כמה עמוק ואפל הבור שנפלתי אליו. תלוי כמה אני מרגישה לבד. תלוי כמה אני מאפשרת לעצמי לבקש עזרה.
ביום שישי האחרון פגשתי חברות שלמדו איתי בקורס מורים ליוגה. חברות יקרות שלא פגשתי זמן רב. והמפגש היה קרוב ומרגש ומפרה. כולנו מדברות את אותה שפה של יוגה. בכולנו נטמנו הזרעים של המורה שלנו ליוגה. וכולנו עסוקות בהתבוננות מתמדת בתהליכים שאנחנו עוברות מאז. היה איזה רגע שהתבוננתי על כולן מסביב לשולחן וחשבתי לעצמי. הינה אני יושבת בחברת מורות ליוגה. מורות רגישות ונפלאות ומלאות תבונה. ופתאום עלתה בי המחשבה. היי אולי גם אני מורה ליוגה. אני חלק מהחבורה הזו. מרגישה לגמרי שייכת. שייכת ומחובקת ואהובה. והתמלאתי אהבה ושמחה פשוטה. ושוב נוכחתי לדעת כמה תחושת השייכות חשובה. וכמה מעט ולראשונה, אני מרגישה אותה בחיי.
ולא רציתי שהמפגש ייגמר. לא רציתי שהתחושה תיגמר. נאחזתי בזה לגמרי.
והנפילה לא אחרה לבוא. חזרתי הביתה. למציאות המורכבת של חיי.
ביום שבת כשבדקתי עם עצמי מה קורה עכשיו, רק רציתי שהיום יעבור. וכשהגיע הערב, חשבתי לעצמי, עוד יום עבר. ונשמתי לרווחה. עוד מעט הפסיכולוגית שלי תחזור. ואז מה? אחזור לספור את הימים בין מפגש למפגש?
ברגעים האלה מרגיש לי שהחיים הם לא "שוס" כזה גדול. סוג של העברת זמן, בנסיון לא לחוות כאב גדול מדי. וכל יום שעובר פשוט עבר. בלי שום נקודת ציון משמעותית. זה מרגיש תפל וחסר משמעות לחלוטין. לא בשביל זה עשיתי את כל הדרך הזו. זה לא מספיק לי.
ואני יודעת שכשאני מרגישה ככה משהו השתבש. הרי לפני רגע אהבתי את החיים במלוא כוחי.
וביום ראשון כבר הרגשתי איום ונורא. התמלאתי תחושת בדידות איומה. ורק רציתי לברוח. רציתי שמישהי מחברותיי תציל אותי מעצמי ומהכאב שלי. פניתי לשתיים מחברותי בבקשה לפגוש אותן, משהו שהוא מאד לא אופייני לי, ואפילו ציינתי בפני אחת מהן שזו בקשת עזרה. ושתיהן לא יכלו. ולגמרי הבנתי. והייתי גאה בעצמי שהעזתי לבקש עזרה. ונתתי לכאב עמוק ומהותי לעלות מתוכי. וכמעט כתבתי לפסיכולוגית שלי. וחיכיתי. והכאב עלה. והציף אותי. ובכיתי. בכי עמוק ומטלטל. בכי שגאה מתוכי בגלים. ופשוט נתתי לדמעות לזרום. לא עצרתי אותן. לא ניסיתי להבין מה הדמעות אומרות. פשוט נתתי לכאב לזרום דרכי.
זה נמשך כמה דקות ארוכות. לא יודעת בדיוק כמה. ובסופן נותרתי מרוקנת. וגם הרגשתי תחושה חזקה של שחרור.
ועלתה בי תחושה נוספת שעולה בי לפעמים שלא הזכרתי קודם. תחושה שיהיה בסדר. שיש בי את הכוחות לשאת הכל. שאני טובה לעצמי. וכבר מכירה היטיב את הדרך. תחושה חזקה של בטחון.
והלכתי לסרט. לבד עם עצמי. והיה בי שקט. ותחושה של נינוחות. וחזרתי הביתה שלווה ורגועה ומנוחמת.
ואני משננת לעצמי. הכל משתנה כל הזמן. כל רגע שנמצאים בו, עוד רגע יחלוף ויהפוך למשהו אחר.
ולכן כדאי למצות כל רגע של אושר, ולחוות אותו עד תום, ולהכיר בערכו.
ועדיף לא להיבהל מרגעי הכאב. לא להילחם בהם. כי אז הם ישארו יותר. לאפשר להם להיות. לחוות אותם עד תום. ולתת לכאב לזרום דרכי עד שהוא ישתחרר. ובמקומו תגיע תחושה חזקה של כוח פנימי ומסוגלות.
והמשמעות? המשמעות תגיע מהקשר האנושי. ומחיבור הלבבות. ומהאיפשור לעולם להיכנס פנימה. ומהיכולת לחוות הכל עד תום.
ולפעמים זה לא יעבוד. ואני אסתגר. או שהניתוק יגיע. וגם אז כדאי לזכור שזה רק רגע. והוא יעבור. ואפילו די מהר אם לא אאבק בזה.
והכי חשוב לנסות כל הזמן לשים לב מה קורה עכשיו.
כי הכאב לרוב לא יחמוק מעינינו, הוא יודע להיות נוכח. הקול שלו חזק ובטוח בעצמו. וכניראה שתמיד נשים לב אליו.
אבל רגעי השקט והשמחה עדינים יותר, הם לא צעקניים, ואם לא נשים לב, הם עלולים לחמוק מעינינו.
וכדאי לשים לב אליהם, וללקט אותם באהבה. כדי שנוכל להיזכר בהם ברגעים המורכבים יותר. והם יזכירו לנו את המשמעות. ולמה כדאי להמשיך במסע ולא לוותר.
למעבר לפוסט הבא - הלטאה והחתולים
למעבר לפוסט הקודם - הפתעה