לפני זמן לא רב, ישבתי בסלון. הבת הקטנה שלי התאמנה בחלילית על קטע שהיא צריכה ללמוד למחר. הגשם בחוץ פסק. והבית היה חמים ונעים. הקור ששורר בחוץ לא הורגש בתוך הבית. ולא נותר זכר לסערה העצומה שהייתה פה בבית רק לפני כמה שעות.
הילדה הגדולה שלי התפרקה לאחר המשפט האחרון שהוביל להארכת האשפוז בזמן ממושך. ותקוות הצוות המטפל, שכעת, הילדה שלי תבין שאין לה ברירה אלא לשתף פעולה, התבדתה. ובמקום לשתף פעולה היא פשוט נשברה. ונזקקה לתרופות הרגעה חזקות.
לשמחתי הרבה, הצוות הבין שצריך לנקוט בגישה שונה. והפסיכיאטרית החליטה להענות לבקשתה החוזרת ונשנית של הבת שלי לעבור למחלקה הפתוחה, והסכימה להעביר אותה לכמה ימים לתקופת נסיון. זה הותנה בהסכמתה לשתף פעולה באופן מלא. כולל תפקוד בכל מערכת השעות, והסכמה לטיפול אצל הפסיכולוגית.
והילדה שלי עמדה בנסיון. והוחלט להקפיץ אותה מרמה 1 לרמה 4. משהו שחורג מכל הפרוטוקולים שלהם, ולא נעשה מעולם בעבר.
בתוך כל זה, הגעתי לבקר אותה באחד הימים המוסכמים בשבוע שעבר, ונכנסתי בזהירות למחלקה הפתוחה, לא יודעת למה לצפות. הבת שלי הייתה בצד המרוחק של המסדרון, בחברת כמה חברים מהמחלקה, וצחקה איתם. צחוק אמיתי. ומשוחרר. צחוק שלא ראיתי אצלה כבר זמן רב. ואני התבוננתי בה בהתרגשות, מודאגת מהרגע בו היא תסתובב ותבחין בי, ואז הצחוק ייפסק והחיוך ימחה משפתיה.
והיא הסתובבה, והבחינה בי, והתחילה ללכת לכווני, ואני הרגשתי את הלב הולם בחזי. אבל החיוך לא נמחה משפתיה. היא שמחה לקראתי. ורצתה שאשאר. ואפילו איפשרו לנו לצאת ביחד לשעתיים להסתובב במרכז המסחרי הקרוב למחלקת האשפוז. ולאחר מכן היא רצתה שאשאר איתה זמן נוסף. ולמרות שהיא חזרה ואמרה שהיא עדיין כועסת עלינו. היא איפשרה לי לדבר איתה, ולהעביר לה מסרים חשובים, על האהבה שלנו, ועל הסיבות שהיא שם. והיא הקשיבה לי. והייתי איתה ארבע שעות רצופות, קרובות, ונעימות.
יצאתי משם כולי נרגשת ושמחה. ראיתי את הילדה שלי מחייכת ושמחה ומוקפת בחברים שיקרים לה. ובסוף כשהיא נפרדה ממני היא אפילו הסכימה להתחבק איתי. ואימצתי אותה אל ליבי, ואמרתי לה כמה שאני אוהבת אותה. והתמלאתי תקווה.
ובסוף השבוע איפשרו לה לצאת הביתה לכמה שעות ביום, אתמול והיום.
ולקחנו אותה אתמול לשעות רבות. ממוקדם בבוקר עד מאוחר בערב. והמפגש היה קרוב ונעים וחם. למרות שבמהלך היום התגלו פה ושם סדקים. והיו כמה התפרצויות בלתי נשלטות שלה. אבל הצלחנו להכיל את זה. ושמחנו בתחושת הקרבה שנוצרה.
רק הילדה הקטנה שלנו, ברגישותה הרבה, כתבה לי באיזשהו רגע במהלך היום, לאחר אחת ההתפרצויות, שהילדה הגדולה שלנו בדיוק אותו דבר, שכלום לא הישתנה, ושעצוב לה, אז היא בוכה.
נכון. שום דבר מהותי לא באמת הישתנה. הדרך שלה לריפוי רק התחילה. רק עכשיו היא אולי מוכנה להתחיל לצעוד בה. וצריך עדין המון סבלנות. ולא יהיו קיצורי דרך. וברור שתהיינה עוד נפילות, ונסיגות ומהמורות ובורות. ולא תמיד נרגיש שאנחנו בדרך הנכונה. אבל לפחות ייתכן ומצאנו את תחילת המסלול.
ולמרות מה שהילדה שלי כתבה. והתובנה שזה יצר אצלי. לא הייתי מוכנה להתפרצות שקרתה היום.
משהו קטן שאמרנו. לחץ על איזשהו כפתור. וגרם להתפרצות זעם בלתי נישלטת מלווה בקללות, ובחזרה לטקסטים קודמים על כך שאנחנו לא האמהות שלה, ואנחנו אשמות בכך שהיא מאושפזת. ואין לנו שום זכות להגיד לה מה לעשות, ועוד ועוד ועוד.
והבנו שהיא חייבת לחזור למחלקה.
הכינו אותנו לכך שעלולים להיות קונפליקטים. ואמרו לנו לא לתת לקונפליקטים להתדרדר. פשוט להחזיר אותה מיד למחלקה.
והיא ידעה על כך מראש.
ובכל זאת לא הסכימה לחזור.
ורק כשהסברתי לה שהיא תחת צו אשפוז כפוי, ואם היא לא תחזור מרצונה, אאלץ להזמין משטרה, ואז כניראה הזכויות שלה במחלקה ייפגעו. והפצרנו בה לשתף פעולה. ואפילו התקשרנו למשטרה. רק אז היא הסכימה להיכנס מרצונה לרכב והחזרתי אותה למחלקה.
והיא המשיכה להתפרץ עלי בזעם גם כשנפרדתי ממנה. ואמרה שלא נעז לחזור לבקר אותה.
זה כמעט מרגיש שחזרנו לנקודת ההתחלה.
כמה זה יהיה בלתי נסבל עבורה אם היא תאלץ לוותר על זכויות בעקבות מה שקרה.
כמה זה יהיה בלתי נסבל עבורי לוותר על התקווה שלרגע התעוררה.
אני לא מוכנה לוותר על התקווה.
כל תחושת הקרבה שהתעוררה בה לרגע בסופשבוע הזה הייתה אמיתית. ועוררה זכרונות עמוקים שקיימים שם. ותמשיך להדהד גם בנפשה וגם בנפשנו.
ואין לנו שום ברירה אלא להמשיך בנחישות בדרך.
וכל מכשול שניתקל בו, צריך רק להגביר את הנחישות שלנו להמשיך. כי אנחנו חייבות להמשיך להחזיק את התקווה גם עבורה.
ואולי מחר בבוקר היא תתעורר, ותתאושש. והדברים ייראו אחרת.
ואני חושבת על הניתוק שלי. הניתוק הזה, שבשבוע שעבר, בעזרת חברה הבנתי שהוא לא מוחלט. שהוא כמו שמיכה קצרה. מכסה רק חלק מהדברים. שיש הרבה רגעים שאני דווקא כן מחוברת, ואפילו מצליחה להרגיש קרבה לאנשים אחרים. רגעים של הפוגה.
בשבוע שעבר, העו״ס שעושה לנו הדרכת הורים בבית החולים, אמרה לבת הזוג שלי, שהניתוק הזה עלול לבלבל. הוא עלול לייצר את הרושם שאני חזקה. ומסוגלת לשאת הכל. אבל בעצם הניתוק מגיע דווקא כשכבר אי אפשר לשאת את הכאב. כשזה כבר בלתי נסבל. רגע לפני שלגמרי נשברים. הניתוק מגיע ברגע הכי חלש. ואסור לטעות ולחשוב שאני לא זקוקה לתמיכה.
וגם הפסיכולוגית שלי אמרה לי, שיכולת הוויסות שיש לי, שכתבתי עליה בפוסט הקודם, ושייכתי אותה לניתוק, היא דווקא הקצה השני של הניתוק. דווקא כשכבר לא ניתן לווסת, והכאב קשה מנשוא, אז מגיע הניתוק.
ויש רגשות שאפילו הניתוק לא מצליח לעצור. כמו זעם למשל.
אז הניתוק שלי שומר עלי מהכאב. אבל לא מצליח לעצור את הזעם.
אבל הזעם שלי לא מתפרץ. הוא נע בתוכי. כמו לבה רותחת מתחת לפני האדמה. אוכל אותי מבפנים. וגם הזעם שלי, כמו הניתוק, מונע ממני חיבור. כי זה דורש כל כך הרבה אנרגיה לשמור על הזעם שלא יתפרץ.
ופתאום אתמול הבנתי מתי הזעם שלי מתעורר.
הזעם שלי מתעורר כשאני מרגישה שמשהו שאני זקוקה לו, ומגיע לי, נגזל ממני. זה יכול לקרות בגלל נסיבות שאינן אשמתו של איש. זה בכלל לא משנה.
זה זעם שיושב על משהו כל כך קדום.
כי הפגיעה שקרתה בשלב כל כך מוקדם ופגיע גזלה ממני את החיים שהייתי ראויה להם.
ובתהליך הריפוי למדתי להבין את זה. ולכאוב את זה. והתחלתי להתחבר חזרה לעצמי ולחיים. והתחלתי לחיות את החיים באופן יותר מלא ומחובר. באופן שאני ראויה לו. שכל אדם ראוי לו.
ואז קרה כל מה שקרה עם הילדה הבכורה שלי.
והכל נעצר. והחיים עמדו מלכת. והם שוב נגזלו ממני.
וזה לא אשמת איש. וזה בכלל לא משנה.
אני לא יודעת איך להתמודד עם הזעם הזה. הזעם שאני כל כך מפחדת ממנו. מפחדת שהוא יכלה כל דבר בדרכו אם הוא יצא החוצה. אבל בנתיים מכלה דברים בתוכי.
הרבה פעמים במהלך המסע שלי לריפוי, עצרתי והתבוננתי בדרך שכבר עברתי. וההישגים שכבר השגתי. ושמחתי בהם מאד.
והרבה פעמים העדפתי לא להסתכל על הדרך שעוד נותרה. היה בזה משהו מייאש.
אני שמחה לגלות שההבנה שאני צריכה עכשיו להתבונן בזעם הזה, ולעשות איתו עבודה, דווקא משמחת אותי. זו הזדמנות לעשות עוד צעד ממשי ומשמעותי בדרך שלי לריפוי. כי כל עוד הזעם הזה שם, יימשך בתוכי הסבל. וזו ממש הזדמנות לנקות מהדרך עוד מכשול.
אז אני לא מוותרת על התקווה. כי חל שינוי, ואסור להתעלם ממנו.
ואני שמחה להבחין במכשולים שיש בדרך. כי כשמבחינים בהם זה הצעד הראשון והכי משמעותי בדרך לעבור אותם.
וגם זה בפני עצמו הישיג ממש לא מבוטל.
למעבר לפוסט הבא - מעברים חדים
למעבר לפוסט הקודם - עדיין מנותקת