הלילה היה אחד מאותם לילות נוראים. אלה שהיו עד הלילה רק זכרון עמום.
התעוררתי ב 1:30 לפנות בוקר, בתחושה עמוקה שהפעם כלום לא יועיל. למרות זאת ניסיתי לזמן את הנשימות העמוקות. וכצפוי זה לא הועיל. זה רק הגביר את החרדה.
לא יכולתי אפילו לתת למילים להנחות אותי ולכתוב אותן כדי להתבהר לעצמי כתמיד, כי החרדה הייתה קשורה לכתיבה.
בפגישה האחרונה, הפסיכולוגית שלי שוב דיברה הרבה על החשיבות של להיות בתחושה במקום להילחם בה. ואיך אפילו רק זה יכול לחולל טרנספורמציה ושינוי.
אבל אפילו את זה לא יכולתי לעשות, כי אני בתקופה שהניתוק חוזר במהירות כל פעם שאני מנסה להיות בתחושה. הכאב בלתי נסבל ואז מגיע הניתוק. אותו ניתוק שפעם היה כל כך מבורך כי הוא הגן עלי, מרגיש לי כעת מיותר. ולצערי עדיין אין לי את היכולת לבחור מתי להשתמש בו, ומתי לוותר עליו. לשמחתי הוא לא מעורר בי כעס ותסכול, רק עצב ואכזבה.
אז חזרתי לכלי ישן ששימש את הפסיכולוגית שלי רבות בתחילת הדרך, כשהניתוק היה שם כל הזמן ואי אפשר היה להזיז אותו הצידה ליותר מרגעים ספורים מדי פעם. כלי ההבנה. דרך ההגיון.
לאורך הטיפול שלי, היה ברור שכשהפסיכולוגית שלי מסבירה לי לעומק את התהליכים הנפשיים שעוברים עלי זה מרגיע אותי.
אז ניסיתי להבין מה עובר עלי. והבנתי שההתדרדרות התחילה כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה.
ופתאום הבנתי מה קרה. התחלתי לכתוב את הבלוג מתוך מחשבה שאם אוכל לתת תקווה אפילו לאחד מהקוראים עשיתי את שלי. ידעתי שזה גם כלי ריפוי עבורי. והאנונימיות תאפשר לי לכתוב על דברים שקשה לי לחשוף מול אנשים שמכירים אותי ואת משפחתי.
ופתאום מצאתי את עצמי כותבת רק בבלוג.
הפסקתי לשלוח את הדברים לחברות יקרות. כי אני כבר כותבת דברים שקשה לי לחשוף.
ופתאום אני לא מקבלת תשובות מנחמות. ואף אחת לא אומרת לי, הי, אני רואה אותך, ומכירה את העצב שלך. ואוהבת אותך.
והבדידות התהומית בתוכי רק התעצמה.
ואני אפילו לא יודעת אם באמת יש קוראים לבלוג. האם אני באמת מצליחה לגעת במישהו? האם זה מהדהד? האם זה מנחם באיזשהו אופן?
ואני חוזרת ומבינה כמה הקשר האנושי, הוא הוא הדבר המהותי ביותר. קשר אנושי טהור ופשוט. לא מתוך כוונה להשתמש במישהו אחר כפונקציה למלא צרכים שלי, או את הפנטזיה שלי שיצילו אותי. רק קירבה. מבט. הבנה בסיסית מתוך הסתכלות בעיניים. כוונה טובה. אותו קשר אנושי שהיה כל כך חסר לי לאורך כל חיי. ורק עכשיו מתחילים ניצנים שלו לצמוח בתוכי. ניצנים רכים ועדינים שצריך כל כך לשמור עליהם ולשים לב שנותנים להם את כמות המים המתאימה, וכמות השמש המתאימה, כדי שימשיכו לצמוח ולגדול ולממש את מלוא הפוטנציאל שלהם.
והפסיכולוגית שלי הסבירה לי בפגישה האחרונה, שחלק מהבדידות שאני מרגישה באמת קשור לפגיעה שחוויתי בגיל כל כך צעיר, שהשפיעה על היכולת שלי לייצר קשר. אבל חלק ממנה היא בדידות אקזיסטנציאלית שקיימת בתוך כולנו, ושצריך פשוט להשלים איתה ולקבל אותה. ואז הכאב יחלוף. אני יכולה להסכים עם זה. ויחד עם זאת לא מרגישה שעדיין השלמתי את הדרך בכל מה שקשור ליכולת לייצר קשר אנושי. אמיתי. ונקי מאינטרסים ופנטזיות קדומות.
ואני חושבת על הכוונה הטובה.
הפסיכולוגית שלי אומרת. גם כשאת נפגעת ממני, את כבר יודעת שהכוונה שלי טובה, ושלא רציתי לפגוע בך. ואני אומרת, לא לא לא. ברגעים של הפגיעה אני לא מצליחה להרגיש את הכוונה הטובה. הקולות הפנימיים שלי משתוללים, וצועקים לי באוזן שלא אכפת לך.
ואני כבר מבינה, שאם רק אוכל לעצור ברגע הזה, ולהגיד לעצמי. רגע אהובה. את מכירה את המקום הזה ממש טוב. נידמה לך שהיא רוצה לפגוע בך. אבל את כבר יודעת שהכוונה שלה ממש ממש טובה. מכל הנסיונות הקודמים שלך. ועוד רגע תרגישי את זה שוב.
ואני חושבת על החברה הזו שלי, שכשכתבתי על השתלשלות העניינים בינינו, באותו רגע של אי נעימות, שניסיתי לגרום לה לתת לי את מה שאני צריכה, וכל התובנות שעלו אח"כ, ושלחתי לקבוצת חברות. פתאום נלחצתי שאולי לפני שהפצתי לעוד אנשים הייתי צריכה לשלוח רק אליה. והיא אמרה לי, שהכל בסדר. היא לגמרי סומכת על הכוונות הטובות שלי.
ואני פתאום מבינה שהיכולת להאמין שלמי שמולי יש כוונה טובה, היא כמו מפתח לאיזה תיבת אוצרות, שמכילה את היכולת להרגיש שלמה. תיבת אוצרות שהרבה פעמים אין לי את המפתח אליה. וכמה זה מהותי להתחיל כל קשר אנושי מתוך הידיעה הזו. וכמה זה הכרחי שהתחושה הזו תישאר. ואיך זו התחושה הראשונה שנפגעת כשחווים פגיעה בגיל צעיר. וזה הדבר שהכי חשוב לתקן. וזה יקל על הבדידות.
אז כבר יש לי כמה דברים ברשימה. שאני צריכה לשמור איפשהו ולשלוף בכל רגע של נפילה בו הדברים נשכחים.
1. לשנן שהכוונות הטובות עדיין שם. הן עדיין נמצאות שם גם ברגעים מורכבים. וגם כשאת בטוחה שלא.
2. פשוט להיות בתחושה הקשה. לא לברוח. לא לדרוש ממישהי מבחוץ שתפיג אותה. להשהות את התגובה ולהיות בזה. ואז תיקרה איזו טרנספורמציה
3. אם כלום לא מועיל, וגם בלי שום קשר, תמיד אפשר לתרגל יוגה.
ואני מקווה, שמי שתקרא את הדברים שלי ותתחבר, תוכל לכתוב כמה מילים, או למייל, או כתגובה לבלוג. אולי תספר איך זה פגש אותה, איפה זה הידהד בנפשה. ואולי זה יפיג קצת את תחושת הבדידות של כולנו. אולי גם במדיה הזו, שלא באמת מעודדת קירבה אנושית, אפשר לייצר רגעים של קשר אנושי קרוב מלא בכוונות טובות.
למעבר לפוסט הבא - להבחין בהצלחות הקטנות
למעבר לפוסט הקודם - כשהמשמעות נאבדת לרגע