כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa

Window with Plant

על המסע

הפסיכולוגית שלי תמיד אמרה שאדם לרוב לא יעבור תהליך משמעותי של שינוי. לא בשביל עצמו, ובטח ובטח לא בשביל בן או בת הזוג. המקרה היחיד בו יש סיכוי שאדם יסכים לצאת לדרך כואבת של שינוי, הוא עבור ילדיו.
אני יצאתי למסע של ריפוי לפני כשמונה שנים. במהלכו של המסע עברתי טרנספורמציה מוחלטת. ואכן יצאתי לדרך בזכות ילדתי הבכורה.
לפני כשמונה שנים ישבתי עם בת הזוג שלי, בהדרכת הורים אצל הפסיכולוגית שלי. היא ניסתה לתאר לנו, איך הרגישה ביתנו הבכורה, בסיטואציה מסויימת. כדי שנוכל להבין טוב יותר את התנהגותה. ישבתי והקשבתי, והרגשתי איך תחושת החרדה הולכת ומתגברת בתוכי. איך אוכל להבין כיצד מרגישה ילדתי הבכורה, אם אין לי שום יכולת להבין ולדעת כיצד אני מרגישה? ביטאתי את התחושה הזו בפני הפסיכולוגית. וכלל לא ידעתי שבכך פסעתי את הפסיעה הראשונה במסע מתמשך של ריפוי. מסע שנמשך מאז ועד עכשיו, וכניראה שימשיך כל עוד אני כאן.
מסע שלרגעים היה בלתי נסבל, וקשה מנשוא. מסע ששינה אותי מקצה לקצה. או ליתר דיוק מסע שבמהלכו הרגשתי שאני מתפרקת לגורמים ונבנית מחדש באופן אחר. בריא יותר. ומיטיב יותר עם עצמי ועם הסביבה. 
לאורך כל התהליך כתבתי לעצמי מחשבות ותובנות. לעיתים שיתפתי את הפסיכולוגית, לעיתים שיתפתי חברות. תמיד שיתפתי את בת הזוג שלי.
וכעת הגעתי לנקודת זמן בה אני מרגישה צורך לשתף אנשים נוספים בחוויות שאני חווה בדרך. אולי הנופים שאני פוגשת לאורך המסע שלי, יהיו מוכרים גם לקוראים נוספים. אולי זה ייתן תקווה במקומות חשוכים. כי אין ספק שיש המון מקומות חשוכים בדרך.  אם המילים שלי יצליחו להדהד בליבה של אפילו אחת מהקוראות, ולתת תקווה, ארגיש שעשיתי את שלי.