אני מלאה מלאה בעצב. ולפעמים הוא זולג החוצה בצורת בכי לא צפוי. זה אפילו לא בדיוק בכי.

יום שבת בבוקר. מקדישה את סוף השבוע ללמוד למבחן שיש לי בפסיכולוגיה התפתחותית. מדי פעם עושה הפסקה ורואה איזו סדרה בנטפליקס.

אני לאחר בכי של כמעט שעה. בכי שוצף. עם השתנקויות. ולפעמים קושי לנשום מרוב בכי. מדי כמה זמן הבכי נעצר לרגע. ומיד התחדש.

השיבעה הסתיימה ביום שני בצהריים. חזרתי הביתה. וישנתי כמה שעות. הייתי ממש תשושה.

אבא שלי נפטר לפני שבוע.

ביום שבת אח שלי הודיע לי שאבא שלי מאושפז במצב קריטי בבית חולים, מורדם ומונשם, בגלל דלקת ריאות.

אני יושבת על המרפסת. שעת בוקר. לא מוקדמת מדי. ורוח קלילה מלטפת. כל כך נעים להרגיש את הרוח הקרירה הזו, לאחר החום המתיש של הימים האחרונים.

החלטתי להיפרד מהפסיכולוגית שלי. אני לא חושבת שיש מילים שיכולות לתאר את עוצמת רעידת האדמה של המשפט הזה.

אני כותבת עכשיו מתוך מקום גולמי ולא מעובד. אני כותבת מתוך המחויבות שלי לאמת העמוקה. כואבת ככל שתהיה.

בדצמבר אימצתי חתול גור, שאמא שלו נעלמה. הוא היה בן חודשיים בערך. גור קטן ושובב. הבת הקטנה שלי ביקשה. חברה שלה מצאה אותו.

התעוררתי הבוקר עם תחושת עצב עמוקה. עצב שמגיע ממרכז הוויתי. ועולה בי שורה משיר - ״ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל״ (לו ידעת/רחל שפירא המופלאה)

הלב שלי פועם. הוא מתכווץ ומתרחב. זה מאפשר חיים. הלב שלי גם נפתח ונסגר.

כשהייתי בת 17 היו חודשיים שהתעורר בי צורך עז לצייר. לרשום. בעפרון. זה היה דחף עוצמתי. חזק ממני.

משהו בי מתחיל להתייצב. זה מרגיש כמו פיסות אדמה קטנות שנעות בתוכי. ופוגשות אחת את השניה. ומתחברות זו לזו. ולאט לאט נוצרות פיסות אדמה גדולות

הילדה הקטנה בתוכי מתקשה להסתכל בעיניים. היא מופיעה בתוכי בזמני מצוקה. והיא לא מסוגלת להסתכל בעיניים של מי שמולה. בכלל לא משנה כמה מיטיבות

אני ניגשת לכתיבת הפוסט הזה בחשש. מילים מסתובבות לי בראש כבר כמה ימים. ומשהו מונע ממני כל פעם לשבת ולכתוב. אולי אני מפחדת מההשלכות שעלולות...

הכל בערך אותו דבר. ללא שינוי מהותי. הדקות עוברות. הימים נאספים זה לזה. והתחושה הכללית היא שאני לא באמת נוכחת. תחושת חוסר חיות כללית. כמעט...

יש תהליכים שלוקח להם זמן רב להתהוות. ובדרך יש המון פיתולים, ושינויי כוון, ולפעמים גם חזרה על העקבות, עד כי נידמה שהדרך אבדה. שהכוון לא ברור

אתמול היה רגע שנהגתי, ופתאום הרגשתי שמחה. זה היה רפרוף קל של שמחה. בקלות יכולתי לפספס את זה. משהו בתוכי התרחב. והרגשתי קלילות נעימה.

אני עייפה. עייפות עמוקה ותהומית. פתאום זה נוחת עלי. במפתיע. כמו שמיכה כבדה ורכה שמכסה את כל כולי. והגוף שלי מאבד את היכולת לנוע. הכל נעשה...

כמעט חלף לו חודש מאז הפעם האחרונה שכתבתי. במהלך החודש הזה היה נידמה, כי לא אכתוב עוד לעולם. משק כנפי פרפר אי שם גרם לסופת טורנדו בתוכי....

קרירות נעימה ומרעננת של בוקר. הסתיו בפתח מורגש. ושקט, מלבד השיחות של הציפורים שמתעוררות להן. כוס הקפה מהבילה על השידה. נשימה.

שעת בוקר מוקדמת. יושבת על המרפסת. מקדמת את פניה של השנה החדשה. הקפה מחכה על השידה לידי. האוויר נעים. ורוח קלה מלטפת. מתמסרת לתחושה הנעימה

והעצבות מגיעה. עצבות מרפאת. ואני מברכת אותה על בואה. היא לא מגיעה במלואה. היא רק מרפרפת איפשהו בתוכי. כניראה זה מה שיכול להתאפשר כרגע.