אני רוצה לכתוב. ואין לי מילים. עוצמת עיניים, מתבוננת לתוכי. והכל שקט. לא בדיוק שקט. יש בתוכי סערה עמומה. לא נגישה. ואין שם מילים

יש בתוכי מאבק איתנים. אני לא בדיוק זוכרת מתי הוא התחיל. אבל זה מרגיש כאילו זה מתרחש בתוכי כבר המון זמן. למרות שזה בטח לא נמשך יותר משבוע.

אני יושבת בסלון. סתם יושבת. סיימתי לא מזמן לשתות כוס קפה. ואני פשוט יושבת ומתענגת על הרגע הזה. אי אפשר להתייחס בקלות ראש למשפט הזה.

והשקט נמשך. הוא מאד נעים השקט הזה. הלב פתוח. ונשימות עמוקות נכנסות. אין תחושה של כווץ. אין תחושה של סבל. אין כאב. ואני ישנה בלילות.

אני נושמת. צמד המילים הזה לא נכתב בקלות ראש. הוא נכתב עם תחושת הקלה. והכרת תודה. אני נושמת והלב שלי פתוח. ויש בתוכי שקט.שקט מוכר

שתיקה רועמת בתוכי. כוס הקפה על השולחן. הלפטופ על הרגליים טקס הכתיבה המוכר. התכנסות. אני מזמינה את המילים לבוא. הצורך נמצא שם. המילים ממאנות

אני מלאה מלאה בעצב. ולפעמים הוא זולג החוצה בצורת בכי לא צפוי. זה אפילו לא בדיוק בכי.

יום שבת בבוקר. מקדישה את סוף השבוע ללמוד למבחן שיש לי בפסיכולוגיה התפתחותית. מדי פעם עושה הפסקה ורואה איזו סדרה בנטפליקס.

אני לאחר בכי של כמעט שעה. בכי שוצף. עם השתנקויות. ולפעמים קושי לנשום מרוב בכי. מדי כמה זמן הבכי נעצר לרגע. ומיד התחדש.

השיבעה הסתיימה ביום שני בצהריים. חזרתי הביתה. וישנתי כמה שעות. הייתי ממש תשושה.

אבא שלי נפטר לפני שבוע.

ביום שבת אח שלי הודיע לי שאבא שלי מאושפז במצב קריטי בבית חולים, מורדם ומונשם, בגלל דלקת ריאות.

אני יושבת על המרפסת. שעת בוקר. לא מוקדמת מדי. ורוח קלילה מלטפת. כל כך נעים להרגיש את הרוח הקרירה הזו, לאחר החום המתיש של הימים האחרונים.

החלטתי להיפרד מהפסיכולוגית שלי. אני לא חושבת שיש מילים שיכולות לתאר את עוצמת רעידת האדמה של המשפט הזה.

אני כותבת עכשיו מתוך מקום גולמי ולא מעובד. אני כותבת מתוך המחויבות שלי לאמת העמוקה. כואבת ככל שתהיה.

בדצמבר אימצתי חתול גור, שאמא שלו נעלמה. הוא היה בן חודשיים בערך. גור קטן ושובב. הבת הקטנה שלי ביקשה. חברה שלה מצאה אותו.

התעוררתי הבוקר עם תחושת עצב עמוקה. עצב שמגיע ממרכז הוויתי. ועולה בי שורה משיר - ״ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל״ (לו ידעת/רחל שפירא המופלאה)

הלב שלי פועם. הוא מתכווץ ומתרחב. זה מאפשר חיים. הלב שלי גם נפתח ונסגר.

כשהייתי בת 17 היו חודשיים שהתעורר בי צורך עז לצייר. לרשום. בעפרון. זה היה דחף עוצמתי. חזק ממני.

משהו בי מתחיל להתייצב. זה מרגיש כמו פיסות אדמה קטנות שנעות בתוכי. ופוגשות אחת את השניה. ומתחברות זו לזו. ולאט לאט נוצרות פיסות אדמה גדולות

הילדה הקטנה בתוכי מתקשה להסתכל בעיניים. היא מופיעה בתוכי בזמני מצוקה. והיא לא מסוגלת להסתכל בעיניים של מי שמולה. בכלל לא משנה כמה מיטיבות

אני ניגשת לכתיבת הפוסט הזה בחשש. מילים מסתובבות לי בראש כבר כמה ימים. ומשהו מונע ממני כל פעם לשבת ולכתוב. אולי אני מפחדת מההשלכות שעלולות...

הכל בערך אותו דבר. ללא שינוי מהותי. הדקות עוברות. הימים נאספים זה לזה. והתחושה הכללית היא שאני לא באמת נוכחת. תחושת חוסר חיות כללית. כמעט...

יש תהליכים שלוקח להם זמן רב להתהוות. ובדרך יש המון פיתולים, ושינויי כוון, ולפעמים גם חזרה על העקבות, עד כי נידמה שהדרך אבדה. שהכוון לא ברור