כל כך הרבה זמן עבר מאז הפוסט האחרון. ובזמן הזה הלכתי לאיבוד.

אני מתחילה לכתוב קצת בהיסוס. אולי כי אני לא לגמרי משוכנעת שאני כותבת מתוך צורך. ובכל זאת מאפשרת לעצמי.

יום שישי אחה״צ. זמן של געגוע. יושבת על המרפסת. קצת אפרורי בחוץ. אפרורי של חמסין. נעים לי על המרפסת.

תהליך ריפוי של פוסט טראומה מורכבת, בשל פגיעה מינית מתמשכת בגיל הרך, הוא תהליך מורכב. ארוך בצורה בלתי נסבלת. רווי תהפוכות ונפילות

התינוקת בתוכי התעוררה. והיא רוצה שיחזיקו אותה. היא ממש צריכה להרגיש רצויה. ואהובה.

בחוץ חזר להשתולל לו החורף. רוחות עזות. מטחי גשם. שמיים אפורים. וקר. אבל בתוכי התחיל האביב.

התעוררתי מוקדם. ואני יושבת מאז ורואה ברצף פרקים של איזו סדרה. סופשבוע. תמיד מורכב יותר בסופשבוע. והסבל הולך וניבנה בתוכי. זה ממש כאב פיזי

יום שישי בצהריים. יושבת על המרפסת. שמש חמימה מלטפת. ואני נושמת. מנסה להתחבר לעצמי.

לאחר שלא כתבתי שלושה שבועות, מתוך החלטה לקחת רגע פסק זמן מהבלוג, פתאום בימים האחרונים עולה בי שוב הצורך לכתוב. אבל המילים בורחות לי.

לפעמים זה מרגיש לי שהבלוג הוא כל מה שיש. דרך ליצור קשר עם העולם מתוך המקום המסוגר והלא נגיש שאני נמצאת בו. להושיט יד.

יש בתוכי ילדה קטנה, אולי אפילו תינוקת, שננטשה לפני המון המון זמן. רוב הזמן היא שקטה. ואני לגמרי שוכחת מקיומה. נוח לשכוח מקיומה.

אני בעיקר מופתעת מהעוצמה של הטלטלה. ואולי גם ניבהלת. לא ציפיתי שזה יהיה כל כך כל כך קשה. ובלתי נסבל.

אני יושבת בסלון, והדמעות שזלגו לי על הלחי בדקות האחרונות וטיפטפו על הסוודר שאני לובשת, מתייבשות לאיטן.

הגעתי היום ממש מוקדם למשרד. כהרגלי. יצאתי מהבית כשהיה עדיין חשוך. השמיים רק התחילו להתבהר. והעננים במזרח, נצבעו בגווני ורוד ואדמדם של זריחה

אני שמה לב שקשה לי לחכות שבוע שלם בין פגישה לפגישה עם המטפלת שלי. ספירת הימים מתחילה מרגע שאני יוצאת מהפגישה. זה הסימן עבורי שקשה לי.

אני רוצה לכתוב. ואין לי מילים. עוצמת עיניים, מתבוננת לתוכי. והכל שקט. לא בדיוק שקט. יש בתוכי סערה עמומה. לא נגישה. ואין שם מילים

יש בתוכי מאבק איתנים. אני לא בדיוק זוכרת מתי הוא התחיל. אבל זה מרגיש כאילו זה מתרחש בתוכי כבר המון זמן. למרות שזה בטח לא נמשך יותר משבוע.

אני יושבת בסלון. סתם יושבת. סיימתי לא מזמן לשתות כוס קפה. ואני פשוט יושבת ומתענגת על הרגע הזה. אי אפשר להתייחס בקלות ראש למשפט הזה.

והשקט נמשך. הוא מאד נעים השקט הזה. הלב פתוח. ונשימות עמוקות נכנסות. אין תחושה של כווץ. אין תחושה של סבל. אין כאב. ואני ישנה בלילות.

אני נושמת. צמד המילים הזה לא נכתב בקלות ראש. הוא נכתב עם תחושת הקלה. והכרת תודה. אני נושמת והלב שלי פתוח. ויש בתוכי שקט.שקט מוכר

שתיקה רועמת בתוכי. כוס הקפה על השולחן. הלפטופ על הרגליים טקס הכתיבה המוכר. התכנסות. אני מזמינה את המילים לבוא. הצורך נמצא שם. המילים ממאנות

אני מלאה מלאה בעצב. ולפעמים הוא זולג החוצה בצורת בכי לא צפוי. זה אפילו לא בדיוק בכי.

יום שבת בבוקר. מקדישה את סוף השבוע ללמוד למבחן שיש לי בפסיכולוגיה התפתחותית. מדי פעם עושה הפסקה ורואה איזו סדרה בנטפליקס.

אני לאחר בכי של כמעט שעה. בכי שוצף. עם השתנקויות. ולפעמים קושי לנשום מרוב בכי. מדי כמה זמן הבכי נעצר לרגע. ומיד התחדש.