לא להאמין שעברה כמעט שנה. איך כותבים שנה שחלפה. אולי פשוט לא כותבים. היא עברה ועכשיו אני כאן.

שעת בוקר. יושבת על המרפסת עם כוס הקפה הראשונה של היום. הטקס הכל כך מוכר ואהוב. רגע של חיבור לעצמי, קצת לפני שהיום מתחיל. ויש פה עצב.

זה הפוסט השני שאני מנסה לכתוב הקודם נשאר במגירת הטיוטות. מעניין מה יעלה בגורלו של זה. אם יצטרף לקודמו, או ישלח אל העולם.

עברו כמעט 4 חודשים מאז שכתבתי. אני חושבת שזו ההפסקה הכי ארוכה שעשיתי מהבלוג מאז שהתחלתי לכתוב אותו. לא היה לי שום צורך לחזור אליו.

יושבת על המרפסת. המחשב מונח על הברכיים. מזמינה את המילים לבוא.

ישנתי שנת צהריים עמוקה, וחלמתי חלום. חלום חוזר, שכבר המון זמן לא חלמתי. בעצם זה סיוט. אני זוכרת אותו מילדות. הוא ליווה אותי הרבה שנים.

שוב עבר הרבה זמן מאז שכתבתי פעם אחרונה. נזקקתי לזמן להתאושש, לפחות זה מה שאני מספרת לעצמי...

הילדה הקטנה בתוכי למדה שלאהוב אותה זה לחצות גבול.

אני יושבת על המרפסת בבית החדש שלי. בית שהוא ממש שלי. בניתי לי בית. כבר שנה שאני חולמת את הבית הזה, מתכננת אותו לפרטי פרטים,

יושבת על המרפסת. רוח קלילה מלטפת. קריר. מרגיש כמעט סתווי. כבר שתיתי את הקפה של הבוקר. שתי הילדות שלי פה. ישנות. נעים לי בלב כשהילדות שלי...

פשוט להיות, זה היה כל כך לא פשוט עד לפני כמה ימים. אני יושבת על המרפסת עם כוס הקפה. הטקס שכל כך הרבה זמן לא הייתי מסוגלת לעשות

שוב עבר הרבה זמן. זה תמיד סימן. כשהמילים לא באות לבקר ולא מבקשות להתפרץ החוצה, מסתבר שזה כניראה אות מבשר רע.

לא כתבתי המון זמן. הפסקתי לכתוב כי חששתי שהכתיבה גורמת לי להימנע מקשר בעולם האמיתי.

אתמול קיבלתי החלטה להפסיק לכתוב בבלוג. זה לא החזיק הרבה זמן מעמד. אני כותבת כדי לחזור להרגיש את הקרקע. מילים מנחמות אותי. הכל מתחבר.

ממש בזה הרגע, נולדה בתוכי בהירות. כאילו שאלף שמשות זרחו בבת אחת.

הכאב חי בתוכי בתבנית של גאות ושפל. עצב קיומי.

כבר זמן לא מבוטל, שאני פוקחת את העיניים בבוקר, ולא משנה כמה הלילה היה לי קשה, בבוקר, הלב שלי מתמלא בעליצות. מתרונן. עולה על גדותיו.

עברו כמעט חודשיים מאז כתבתי בפעם האחרונה. נידמה לי, שזו התקופה הארוכה ביותר שלא כתבתי מאז התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. לא היה לי צורך לכתוב.

אולי מתרגש בי שינוי בצעדים קטנים. כמעט בהחבא. מתגנב לתוכי. אני לא יכולה להצביע על נקודת מפנה משמעותית. אני יכולה רק לשים לב לסימנים קטנים

אני מפנה קשב לעצמי ומבחינה שהלב שלי הולם. מעצם הכתיבה? אני לא יודעת. ממתינה בשקט. מצפה לראות מה יתגלה. מה יעלה מתוכי.

כל כך הרבה זמן עבר מאז הפוסט האחרון. ובזמן הזה הלכתי לאיבוד.

אני מתחילה לכתוב קצת בהיסוס. אולי כי אני לא לגמרי משוכנעת שאני כותבת מתוך צורך. ובכל זאת מאפשרת לעצמי.

יום שישי אחה״צ. זמן של געגוע. יושבת על המרפסת. קצת אפרורי בחוץ. אפרורי של חמסין. נעים לי על המרפסת.

תהליך ריפוי של פוסט טראומה מורכבת, בשל פגיעה מינית מתמשכת בגיל הרך, הוא תהליך מורכב. ארוך בצורה בלתי נסבלת. רווי תהפוכות ונפילות