בוקר. הילדות ישנות. כוס קפה מחכה על השולחן. מפעילה את המחשב. גולשת לבלוג. זה כמעט מרגיש נורמלי. אבל זה לא. כותבת בהיסוס. מזמינה את המילים

יש בתוכי ילדה קטנה, תינוקת, שרוצה שיחזיקו אותה. שאמא שלה תאסוף אותה אליה. תחבק. תמלמל לה מילמולים מרגיעים באוזן. ותשמור עליה. ממש תשמור עליה

עברתי טלטלה אתמול בבוקר בפגישה עם העו״ס שמטפלת בנו. ואני מרגישה מאד שברירית מאז. זה קצת מרגיש כאילו יש בתוכי כל הזמן השתנקויות כאלה,

התעוררתי ממש מוקדם. ב 4:30. מין התעוררות כזו שהיה לי ברור שאין טעם לנסות לחזור לישון. זו שעה שמוכרת לי היטיב.

שבת בבוקר. שקט. סוג של שקט. לא כל כך ברור אם באמת שקט או שזה שקט משקר. כמו שמש משקרת. שבועיים לא כתבתי. לא בגלל שלא היה לי על מה לכתוב.

ניקווה בתוכי אגם של בכי. לאט לאט, דמעה אחרי דמעה. במשך כמה שנים, הוא נוצר בתוכי. בהחבא. זה אגם חדש. לא מוכר.

אני סבלנית. יכולה להאט את הקצב, ולהקשיב לעצמי, כדי להשלים את יתרת המסע באופן הנכון לי ביותר. ששומר את כל החלקים שלי בהרמוניה

אני במדבר. יצאנו לטיול מהעבודה. למדבר. אני יושבת על מיטת שיזוף במרפסת של חדר המלון בו ישנו, מרפסת הצופה אל הנוף המדברי. רוח בוקר קלילה מלטפת

כשהפסיכולוגית שלי אמרה לי ״אין לך ברירה״ והילדה הקטנה בתוכי חזרה לביקור

החורף מזמין געגוע. כשקר מאד, מתעורר לו געגוע לחיבוק שמחמם, גם מבחוץ וגם מבפנים. געגוע להתכרבלות ביחד. הקור מדגיש את תחושת הבדידות.

חזרתי הביתה לא מזמן, לאחר שהסעתי את הילדות להסעות שלהן. פתחתי את הדלת ונכנסתי. ושקט עמוק אפף אותי. דממה. שכמעט אפשר היה לגעת בה.

אני יושבת בסלון. אזניות באזניים, שומעת שירים. כמו פעם, כשממש הייתי זקוקה לזה כדי לווסת את עצמי. הילדה הגדולה שלי ישנה על הספה לידי.

לפעמים זה מרגיש קשה מדי לחיות. הילדה שלי מרגישה את זה לעיתים ממש קרובות. כשמרגישים ככה, אז כל כך חשוך, שקשה להיזכר שבסוף השמש תמיד מפציעה.

זו מין תקופה כזו. זה מגיע בפתאומיות. בהחבא. במפתיע. דווקא ברגע שהכל מרגיש כבר מאד נינוח וברור ויציב. ואפילו מאושר לרגעים.

הלב שלי מחייך. ועולה על גדותיו מאהבה. המילים מתקשות להגיע. אבל הפעם זה מתוך התרגשות ושמחה. הגשמתי חלום

הסתיו מביא איתו רוחות של שינוי. והשינוי מבורך. ומייצר תנועה. לצד העצב והכאב על כל מה שאבד. ואני בתשומת לב לדברים. ואני נוכחת.

יושבת לי בסלון. כוס הקפה של אחר הצהריים מונחת על השולחן. מחכה שהקפה יתקרר קצת. היד כמו נשלחת מאליה ומדליקה את המחשב.

הבוקר קמתי בתחושה מובסת. ישבתי לי בגינה והרגשתי לגמרי לבד. הכל התחיל עוד אתמול. אני מרגישה לא טוב כבר שלושה ימים. איזה וירוס עקשן בא לבקר

אתמול הסתפרתי. זה לא ארוע מיוחד. אני מסתפרת פעם בחודש בערך. אבל בדרכי חזרה מהמספרה פתאום שמתי לב לשקט. שקט שהגיע עמוק מתוכי.

יש בתוכי חומה. חומה שמפרידה בין שני חלקי הנפש המרכזיים שלי. שני עולמות נפרדים. חיים זה לצד זה שנים ארוכות כל כך.