לפעמים, צריך את היכולת פשוט לחכות בסבלנות. לחכות בסבלנות שמשהו יתבהר. לשבת בשקט, ולתת למציאות לעשות את דרכה. לתת לדברים לזרום באפיק שלהם.

הרגע הזה, שהילדה הבכורה שלי סוגרת את הדלת מאחוריה ונוסעת לבית הספר, ופתאום ממלא אותי שקט. ותחושת הקלה.

כניראה שכל מה שצריך, זו מישהי אחת אמיצה, שתהיה חלק מהחיים שלי, ולא תוותר.

הימים האחרונים ממש משונים.

אתמול בערב בכיתי. בכי עמוק ומטלטל. גם נפשית וגם פיזית. בכי שהיגיע עמוק מתוכי. זה קרה כשהגענו לבית השני של הילדות שלי. הבית שהיה פעם שלי.

מאתמול יש בתוכי איזה עצב עמוק שמתדפק על דלתותי מבפנים ומבקש לצאת. ופעם אחר פעם הוא נחסם.

בוקר. הילדות ישנות. כוס קפה מחכה על השולחן. מפעילה את המחשב. גולשת לבלוג. זה כמעט מרגיש נורמלי. אבל זה לא. כותבת בהיסוס. מזמינה את המילים

יש בתוכי ילדה קטנה, תינוקת, שרוצה שיחזיקו אותה. שאמא שלה תאסוף אותה אליה. תחבק. תמלמל לה מילמולים מרגיעים באוזן. ותשמור עליה. ממש תשמור עליה

עברתי טלטלה אתמול בבוקר בפגישה עם העו״ס שמטפלת בנו. ואני מרגישה מאד שברירית מאז. זה קצת מרגיש כאילו יש בתוכי כל הזמן השתנקויות כאלה,

התעוררתי ממש מוקדם. ב 4:30. מין התעוררות כזו שהיה לי ברור שאין טעם לנסות לחזור לישון. זו שעה שמוכרת לי היטיב.

שבת בבוקר. שקט. סוג של שקט. לא כל כך ברור אם באמת שקט או שזה שקט משקר. כמו שמש משקרת. שבועיים לא כתבתי. לא בגלל שלא היה לי על מה לכתוב.

ניקווה בתוכי אגם של בכי. לאט לאט, דמעה אחרי דמעה. במשך כמה שנים, הוא נוצר בתוכי. בהחבא. זה אגם חדש. לא מוכר.

אני סבלנית. יכולה להאט את הקצב, ולהקשיב לעצמי, כדי להשלים את יתרת המסע באופן הנכון לי ביותר. ששומר את כל החלקים שלי בהרמוניה

אני במדבר. יצאנו לטיול מהעבודה. למדבר. אני יושבת על מיטת שיזוף במרפסת של חדר המלון בו ישנו, מרפסת הצופה אל הנוף המדברי. רוח בוקר קלילה מלטפת

כשהפסיכולוגית שלי אמרה לי ״אין לך ברירה״ והילדה הקטנה בתוכי חזרה לביקור

החורף מזמין געגוע. כשקר מאד, מתעורר לו געגוע לחיבוק שמחמם, גם מבחוץ וגם מבפנים. געגוע להתכרבלות ביחד. הקור מדגיש את תחושת הבדידות.

חזרתי הביתה לא מזמן, לאחר שהסעתי את הילדות להסעות שלהן. פתחתי את הדלת ונכנסתי. ושקט עמוק אפף אותי. דממה. שכמעט אפשר היה לגעת בה.

אני יושבת בסלון. אזניות באזניים, שומעת שירים. כמו פעם, כשממש הייתי זקוקה לזה כדי לווסת את עצמי. הילדה הגדולה שלי ישנה על הספה לידי.

לפעמים זה מרגיש קשה מדי לחיות. הילדה שלי מרגישה את זה לעיתים ממש קרובות. כשמרגישים ככה, אז כל כך חשוך, שקשה להיזכר שבסוף השמש תמיד מפציעה.

זו מין תקופה כזו. זה מגיע בפתאומיות. בהחבא. במפתיע. דווקא ברגע שהכל מרגיש כבר מאד נינוח וברור ויציב. ואפילו מאושר לרגעים.