שוב עבר הרבה זמן מאז שכתבתי פעם אחרונה.
נזקקתי לזמן להתאושש,
לפחות זה מה שאני מספרת לעצמי...
אחרי שצעדתי לירושלים בימי הצעדה, גם ביום שישי וגם ביום שבת. והתמלאתי תקווה. ואמונה בכך שיוכל להיות שינוי.
התרסקתי,
כשצפיתי בהצבעה בערוץ הכנסת. ובתמונות הסלפי האטומות.
נפלתי שוב לבור עמוק. חסר תקווה. שחור משחור.
ובפגישה באותו שבוע חוויתי ממש התקף חרדה אצל המטפלת שלי.
הרגשתי חסרת אונים לחלוטין. מול מישהו חזק. שיכול לעשות לי מה שהוא רוצה. והוא לגמרי לא רואה אותי. ואכפת לו רק מעצמו ומהצרכים שלו.
והבנו שהופעל שם טריגר. טריגר עתיק שנוגע במרכז הכאב שבתוכי. ושמפעיל אותי בצורה קיצונית. שקשורה יותר לאז מלעכשיו.
והחלטתי לקחת הפוגה מההפגנות. אפילו שאני לא מצליחה לקחת הפוגה מהחדשות.
ולאחר מכן סבלתי מכאבים בכל הגוף במשך כמה ימים. לצד כאבי ראש איומים. והגעתי שוב לחוסר תפקוד.
יש בתוכי שכבות עמוקות של כאב. שקשה לי מאד לפגוש.
ליתר דיוק, בלתי אפשרי עבורי לפגוש אותן.
והן צפות עכשיו. וכשאני לא פוגשת אותן הן מתפרצות דרך הגוף.
והשכבות האלה עטופות בבושה רדיואקטיבית ממש.
...
אני יושבת על המרפסת. השמש כבר שקעה מזמן. אורות העיר מתחילים להידלק. ורוח נעימה נושבת לאחר יום חם במיוחד.
קשה לי להמשיך לכתוב. עוצרת רגע לנשום.
קודם הפצרתי בעצמי לפרוש את מזרון היוגה ורק להישכב עליו. לראות מה יקרה.
אני מפצירה בעצמי כמעט כל יום, כבר שבועיים, ללא הצלחה.
היום זה קרה.
פרשתי את המזרון, ונשכבתי עליו. ללא שום ציפיה.
והרגשתי איך אני מתמסרת לקרקע. ומאפשרת לה לתמוך בי.
ונבע מתוכי תרגול עדין עדין וקשוב. ואיטי. וזורם.
ועדיין מרגישה בתוכי את התחושה הנעימה שנשארת אחרי תרגול. שמשרה עלי רוגע. ומודה לעצמי שהפעם הסכמתי לנסות.
גם לכתוב לא העזתי בשבועות האחרונים. כניראה לא רק כי הייתי צריכה להתאושש. אלא גם כי לא רציתי לפגוש את המקומות של הבושה.
אחת השכבות של הכאב קשורה לאובדן.
באיזשהו רגע הפגיעה הפסיקה. לעולם לא נדע מתי ולמה.
ואני חוויתי כאב של אובדן.
איבדתי את האהבה המיוחדת של מי שפגע בי. של אבא.
ולצד הכאב על הפגיעה והבושה סביבה והתחושה שמשהו בי מקולקל.
היה גם המון כאב על ההפסד של זה. כאב עם המון בושה.
כי איך אפשר לכאוב דבר שכזה?
איך אפשר להתגעגע לאהבה כל כך מעוותת?
שכבות על גבי שכבות, מורכבות, של כאב ובושה. שכל כך קשה לגעת בהן.
ולתומי חשבתי שהתעסקנו מספיק עם הפגיעה. שאין שם כבר מה לחשוף יותר. שהגענו הכי עמוק שיכולנו.
המטפלת שלי אמרה שאולי היינו צריכות לעשות את הסיבוב עם אמא שלי, ולמצוא חזרה את האהבה שלה, כדי שאוכל להגיע לשכבות האלה. זה מרגיש לי מדויק.
ובנתיים מאז שהבנו את זה. בפגישה האחרונה. המטפלת שלי יצאה לחופש ולא פגשתי אותה כבר שבועיים.
אפגוש אותה שוב השבוע, ואז שוב ניפרד למעל שבועיים.
חששתי מאד להישאר לבד עם כל החומרים האלה.
לצד זה שהבנתי שאולי יש בזה ערך שיהיה לי זמן לעכל ואולי להגיע לפגישה הבאה עם אפשרות לגעת בזה. או אפילו רק להסכים להציץ.
מאז משהו בי נרגע. אולי פשוט הדחקתי. זה לא כל כך משנה. העיקר שאני עוברת את הימים האלה באופן מאוזן. עם חיבור לעולם. ומפגש עם אנשים.
ועכשיו אני כותבת.
לאחרונה אני רואה הרבה סרטים תעודיים על ספורט אקסטרים. צלילה חופשית, טיפוס סולו, רכיבה על אופניים.
נשים וגברים שמתמודדים עם אתגרים שנראים בלתי אפשריים. וחווים כשלונות ואובדן וכאב. ומוצאים בתוכם כוחות להמשיך הלאה.
כניראה לא סתם אני מרגישה צורך לראות את הסרטים האלה דווקא עכשיו. יש בי תבונה עמוקה שיודעת שאני זקוקה לזה.
משהו בתוכי מחפש כוחות.
כוחות להמשיך הלאה. בגבורה.
במסע הזה שנדמה שלעולם לא יסתיים.
משהו בתוכי מחפש חזרה את האמונה והתקווה שמשהו יוכל להשתנות.
גם בעולם בחוץ וגם בתוכי.
ושאזכה לחיות את החיים שאני ראויה להם.
חיים מלאים באהבה וחיבור וסקרנות וקשר אנושי ועליצות וחופש להיות בדיוק מי שאני.
למעבר לפוסט הבא - אולי עוד מעט המועקה הזו תתפוגג
למעבר לפוסט הקודם - אהבה טהורה