יושבת על המרפסת.
המחשב מונח על הברכיים.
מזמינה את המילים לבוא.
כבר כמה פעמים בתקופה האחרונה הן התקרבו אלי. אבל לא הצליחו להתגבש למשהו בהיר.
אולי הפעם זה יתאפשר.
מחכה בסבלנות. אי אפשר להאיץ בהן. הן יבואו בקצב שלהן, אם בכלל.
ואולי אז הכאב הזה שמונח בתוכי כמו אגרוף, והופך מדי פעם למועקה איומה, ורוב הזמן בלתי נגיש לי לחלוטין, יאפשר לי למצוא חזרה את עצמי.
כי כבר תקופה ארוכה אני אינני.
מאז אותה שבת איומה.
איבדתי בני משפחה מדרגה שניה באותו סופשבוע.
המידע נמסר בזמן אמת. והאימה הייתה נוכחת ומנעה ממני לישון באותו לילה בין שבת לראשון.
והידיעות שעברו במהלך הזמן, בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית המורחבת, על עוד ועוד שנהרגו ונפצעו, וחוסר האמון. איך זה יתכן?
והציפייה מורטת העצבים שזה כבר יגמר ויצליחו להגיע אל הניצולים ולפנות אותם.
והפחד המשתק כשהקשר איתם נותק. ואי הידיעה. וחוסר האונים.
ואז השבועות הארוכים עד שהגופות זוהו ויכולנו להביא אותם לקבורה.
ונסעתי כמעט כל יום להיות איתם.
וישבתי איתם ושמעתי את הסיפורים הבלתי נתפסים שלהם.
והייתי לגמרי מנותקת.
יכולתי להיות שם בשבילם, ולהקשיב. ולרגעים הרגשתי שאני משמעותית להם. וזה נתן לי תחושה שאני בכל זאת קיימת.
אבל כבר לא הייתי שם בשביל עצמי. וברגעים שהייתי לבד הייתי לגמרי משותקת. והסבל נכח בכל תא בגופי.
איך אפשר אל מול הטראומה הקולקטיבית והאיומה הזו, שעדיין נמשכת, לדבר על הטראומה האישית שלי, שהופעלה בעוצמה.
זה מרגיש כמעט כמו פשע.
אבל לשבת איתם, ולשמוע אותם מספרים את הכאב שלהם, מוקפים באנשים שרק רוצים להיות שם ולתמוך בהם.
גרם לסוד שלי, לכאוב בעוצמה שלא יכולתי להכיל.
והם המשפחה שלי. מהצד של אבא שלי.
ופתאום הבנתי איך לאורך השנים, בכל המפגשים המשפחתיים, לא יכולתי להיות איתם בקשר עמוק ואמיתי. למרות שהם ניסו להתקרב.
אני נמנעתי מקשר.
שנים ארוכות זה לא התאפשר, כי לא הייתי בקשר עם עצמי.
אבל גם לאחר שהלב שלי כבר נפתח, לא הייתי מסוגלת באמת להתקרב אליהם.
ואיך פספסתי את ההזדמנות ממש להכיר אותם.
ועכשיו כבר לא אוכל להכיר את אלה שאינם איתנו.
פתאום ההבנה של כל מה שאיבדתי לאורך השנים, התחוור לי בעוצמה. והפך את האובדן הממשי של חיים, לעוד יותר נורא. ובלתי נסבל.
והתעורר בי צורך עז להיות בקשר עם מישהי מהמשפחה. להיות ממש משמעותית עבורה. לתמוך בה. מישהי שאני מרגישה שיכול להיות לי חיבור ממש עמוק איתה.
וזה עורר את המקומות האלה, האיומים. שמרגישים שאם אני רוצה קרבה, אני מסכנת את מי שמולי. כי זה יעורר את הצורך לתמרן אותה למקום שאני רוצה.
אני אנצל אותה לצרכי.
לקח זמן עד שהבנו בטיפול שזה מה שקורה לי.
שמשהו בי מחבר צורך עמוק בקרבה ובקשר שהוא כל כך טבעי, עם סכנה איומה. עם ניצול.
וזה מקשה עלי להיות בקשר טבעי וזורם ואותנטי. כי אני כל הזמן בבדיקה של הכוונות שלי.
כי אני צריכה לשמור על הצד השני.
איך אפשר לבנות קשר אמיתי וקרוב כשזה מעורר בי תחושה שאני מסוכנת לצד השני.
ובנתיים עברו הימים.
וקברנו, ועלינו לקבר לאזכרה.
והכאב על ההחמצה של הקשר רוחש בתוכי. באופן שאני אפילו לא מסוגלת באמת להרגיש.
ההחמצה של חיי.
ואני לא יודעת איך להמשיך את הקשר עם המשפחה.
איך לבנות לאט לאט את כל מה שלא התאפשר. ואולי עכשיו יוכל לקרות.
ואני מנותקת. כמעט כל הזמן.
ופתאום אני לא רוצה להיות בקשר בכלל. עם אף אחד. גם לא עם חברות קרובות.
איך אוכל להסביר את כל מה שעובר עלי?
איך יוכלו להבין?
אנשים מנחמים אותי על מה שעברה המשפחה שלי.
ואני לא מרגישה כלום.
ואז אני מעמידה פנים.
משחקת את התפקיד שאני אמורה לשחק.
מציגה דמות שאמורה להיות אני.
למרות שאני בכלל לא שם.
ואי אפשר לתאר כמה זה בלתי נסבל.
אני מפציעה לרגעים. רגעים יקרים מפז.
שמזכירים לי אותי.
שלא נעלמתי.
שאני אמיתית. שזו לא אשליה.
שהלב שלי עדיין יודע להיפתח.
אבל זה קורה כמעט רק עם המטפלת שלי.
מרגישה שרק המטפלת שלי יכולה באמת להבין.
ורק איתה, פעם בשבוע אני מצליחה להתחבר לכאב העמוק שיושב שם מתחת.
ולאט לאט לחשוף את תחושות האובדן, והכעס וההחמצה והפחד שזה אולי לעולם לא יתאפשר.
ואני מתבוננת על המשפחות האלה, שמסורות ליקירים שלהם.
גם על המשפחה המורחבת שלי.
ומרגישה את החור העמוק בלב שלי.
את החוסר.
את מה שלא היה עבורי מעולם במשפחה שלי.
ועדיין לא באמת מתאפשר. גם עם האחים שלי.
כי ההשתקה האיומה הזו, שהם מעודדים, לא מאפשרת להיות בקשר באמת קרוב ואמיתי.
והכמיהה העזה לקשר אמיתי. קרוב. אינטימי. עמוק.
מישהי שתהיה שם בשבילי. שותפה לחיים שלי.
מישהי שאוכל להיות איתה אני לחלוטין. ולהביא את כל החלקים שלי.
והם כולם יתקבלו בברכה.
נוכחת מאד בחיי.
ולצד זה שמשמח שהיא עלתה בצורה כל כך בהירה, עולה גם יאוש.
והבדידות האיומה שההבנה איך היא נולדה, מתחדדת עם כל התובנות האלה מהתקופה האחרונה, נמצאת פה ביתר שאת, ומאיימת לכלות אותי.
אבל כתבתי.
המילים ישלחו אל העולם.
ואולי הן תהיינה חשובות עבור מישהי או מישהו שגם הטראומה שלהם התעוררה בעוצמה בימים האלה.
ואני אמשיך להמתין בסבלנות שאחזור לעצמי.
זה הרי חייב לקרות מתישהו.
למעבר לפוסט הבא - אקורד הסיום
למעבר לפוסט הקודם - אולי עוד מעט המועקה הזו תתפוגג