החלטתי להיפרד מהפסיכולוגית שלי. אני לא חושבת שיש מילים שיכולות לתאר את עוצמת רעידת האדמה של המשפט הזה.

אני כותבת עכשיו מתוך מקום גולמי ולא מעובד. אני כותבת מתוך המחויבות שלי לאמת העמוקה. כואבת ככל שתהיה.

בדצמבר אימצתי חתול גור, שאמא שלו נעלמה. הוא היה בן חודשיים בערך. גור קטן ושובב. הבת הקטנה שלי ביקשה. חברה שלה מצאה אותו.

התעוררתי הבוקר עם תחושת עצב עמוקה. עצב שמגיע ממרכז הוויתי. ועולה בי שורה משיר - ״ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל״ (לו ידעת/רחל שפירא המופלאה)

הלב שלי פועם. הוא מתכווץ ומתרחב. זה מאפשר חיים. הלב שלי גם נפתח ונסגר.

כשהייתי בת 17 היו חודשיים שהתעורר בי צורך עז לצייר. לרשום. בעפרון. זה היה דחף עוצמתי. חזק ממני.

משהו בי מתחיל להתייצב. זה מרגיש כמו פיסות אדמה קטנות שנעות בתוכי. ופוגשות אחת את השניה. ומתחברות זו לזו. ולאט לאט נוצרות פיסות אדמה גדולות

הילדה הקטנה בתוכי מתקשה להסתכל בעיניים. היא מופיעה בתוכי בזמני מצוקה. והיא לא מסוגלת להסתכל בעיניים של מי שמולה. בכלל לא משנה כמה מיטיבות

אני ניגשת לכתיבת הפוסט הזה בחשש. מילים מסתובבות לי בראש כבר כמה ימים. ומשהו מונע ממני כל פעם לשבת ולכתוב. אולי אני מפחדת מההשלכות שעלולות...

הכל בערך אותו דבר. ללא שינוי מהותי. הדקות עוברות. הימים נאספים זה לזה. והתחושה הכללית היא שאני לא באמת נוכחת. תחושת חוסר חיות כללית. כמעט...

יש תהליכים שלוקח להם זמן רב להתהוות. ובדרך יש המון פיתולים, ושינויי כוון, ולפעמים גם חזרה על העקבות, עד כי נידמה שהדרך אבדה. שהכוון לא ברור

אתמול היה רגע שנהגתי, ופתאום הרגשתי שמחה. זה היה רפרוף קל של שמחה. בקלות יכולתי לפספס את זה. משהו בתוכי התרחב. והרגשתי קלילות נעימה.

אני עייפה. עייפות עמוקה ותהומית. פתאום זה נוחת עלי. במפתיע. כמו שמיכה כבדה ורכה שמכסה את כל כולי. והגוף שלי מאבד את היכולת לנוע. הכל נעשה...

כמעט חלף לו חודש מאז הפעם האחרונה שכתבתי. במהלך החודש הזה היה נידמה, כי לא אכתוב עוד לעולם. משק כנפי פרפר אי שם גרם לסופת טורנדו בתוכי....

קרירות נעימה ומרעננת של בוקר. הסתיו בפתח מורגש. ושקט, מלבד השיחות של הציפורים שמתעוררות להן. כוס הקפה מהבילה על השידה. נשימה.

שעת בוקר מוקדמת. יושבת על המרפסת. מקדמת את פניה של השנה החדשה. הקפה מחכה על השידה לידי. האוויר נעים. ורוח קלה מלטפת. מתמסרת לתחושה הנעימה

והעצבות מגיעה. עצבות מרפאת. ואני מברכת אותה על בואה. היא לא מגיעה במלואה. היא רק מרפרפת איפשהו בתוכי. כניראה זה מה שיכול להתאפשר כרגע.

אני יושבת לי בסלון. מהחלון למרפסת נשקף לו עץ הסיגלון הענק, שענפיו מתנועעים בעדינות ברוח. אני כל כך אוהבת את התנועה העדינה הזו שלו.

הבוקר נפלתי לתהום. תהום עמוקה ושחורה וצמיגית. קשה מאד לטפס החוצה מהתהום הזו לבד. זו תהום שדורשת עזרה מבחוץ. אחרת זה יכול לקחת המון המון זמן.

ואני שוב משתאה מגאונות הנפש לאפשר למקומות שעדיין זקוקים לריפוי, להתגלות דרך מציאות החיים היומיומית. ברגעים של בשלות.

השבוע היה השיעור האחרון לשנה הזו בלימודי הפסיכותרפיה שאני לומדת. ובמהלך השיעור תרגלנו מהלך שלם של טיפול תוך שימוש בכל הכלים שלמדנו השנה.

שעת ערב. אני יושבת על המרפסת. השמש שקעה כבר. אבל השמיים עדיין כחולים. כחול אפור שמרמז על בואו של הלילה.

יושבת על המרפסת. כמעט כמו בכל בוקר. מביטה לשמיים. ומדי פעם חולפות על פני להקות קטנות של ציפורים. זה ממלא אותי שמחה. ומשהו שוקט בי.

הילדה שלי אירחה חברה לסופשבוע. זה נשמע כל כך פשוט. וזה כל כך לא. פעם ראשונה מזה שנים רבות שהילדה שלי מארחת חברה.