יש תהליכים שלוקח להם זמן רב להתהוות.
ובדרך יש המון פיתולים, ושינויי כוון, ולפעמים גם חזרה על העקבות, עד כי נידמה שהדרך אבדה. שהכוון לא ברור.
ועולות המון תובנות שמתהפכות רגע לאחר מכן. ואז חוזרות.
ואם מנסים לעקוב אחרי מה שקורה, נידמה שזה כמו עלילה של סרט, שיצר כותב קצת מופרע, שלא הצליח להחליט על עלילה אחת מרכזית.
ופתאום מגיע איזה רגע ששופך אור על הכל. שמכניס את כל חלקי הפאזל למקומם. שנותן משמעות חובקת כל, שעוטפת את כל הרגעים הלא ברורים או ברורים חלקית שהיו, ומאירה אותם באור חדש.
התקופה האחרונה הייתה קשה במיוחד. בלתי נסבלת באופן שהמילה בלתי נסבל לא מסוגלת באמת לתאר.
וכשמילים לא יכולות לתאר תחושה, איך אפשר באמת להסביר למישהי אחרת מה אני מרגישה.
איך אפשר לא להרגיש לגמרי לגמרי לבד.
איך אפשר להרגיש מובנת.
תחושת חוסר החיות שהרגשתי. הכיבוי הפנימי העמוק. היאוש שמילא אותי. והמחשבות ״איך הגעתי לפה? איך הכל נחרב? איך נשארתי לגמרי בלי כלום בעולם הזה? לגמרי לבד? וכולם ממשיכים בחייהם, ואף אחת. אף לא אחת, מסוגלת באמת להבין מה עובר עלי, אפילו לא הפסיכולוגית שלי״ ליוו אותי בלי הפסקה. כל יום. כל היום. והזמן לא עבר. ורק חיכיתי לרגעים בהם אכנס למיטה לישון. ואוכל לכבות לזמן מה הכל.
אבל ובעצם לא באמת כיביתי. כי אז הגיעו החלומות. חלומות אימה. חלומות רדיפה. וסוף עולם. ופחד מוות. חלומות שהתעוררתי מהם בתחושת כווץ בכל הגוף. והתקשיתי להרדם חזרה. ובסוף נרדמתי רק כדי לחלום חלום נוסף כזה. ושוב להתעורר. וחוזר חלילה.
ואז הגיע חלום חדש.
ובחלום אני בגופי כבוגרת. כמו היום. אבל בתוכי נמצאת ילדה קטנה. אולי בת 4 או 5.
ויש שם גבר. והוא שוכב עליה. עלי. ועל הילדה הקטנה שבתוכי.
אני לבושה לגמרי. אבל הוא לא.
אני עוצרת. קשה לי לכתוב את המילים. ואני מתלבטת אם אני צריכה. אם זה נכון. האם התאור הגרפי המלא הכרחי.
קרה שם אקט מיני. במהלכו הילדה עשתה מעשה שאיפשר לזה להסתיים יותר מהר. היא ידעה מה לעשות. ואז היא הייתה צריכה לנקות את הבגדים. וזה הגעיל אותה נורא.
ואני התעוררתי עם התחושה הפיזית של המגע. של מה שהילדה הקטנה עשתה. ממש הרגשתי את זה בכף היד שלי. לא הצלחתי להפסיק להרגיש את זה. וזה היה נורא. והמילה נורא לא מספיקה כדי לתאר כמה נורא זה באמת היה.
וזה חזר והשתחזר בתוכי ללא הפסקה.
הייתי חייבת להפסיק להרגיש את זה.
אז כתבתי לחברה אהובה ושאלתי אם נוכל להיפגש. היא הייתה מאד עסוקה אבל פינתה לי זמן בצהריים שאוכל לבוא להיות איתה במשרד שלה ולאכול איתה צהריים.
נסעתי. והייתי איתה. וגם כשסיימנו לאכול נשארתי שם. וקראתי ספר לצידה בזמן שהיא עבדה. לא הייתי מסוגלת לחזור הביתה.
והייתי מפורקת.
לא הצלחתי לשחרר את השחזור.
והמשכתי לחלום חלומות אימה ביתר שאת.
עדיין לא הבנתי לעומק את משמעות החלום. ושכניראה הוא זה שגורם לכל התחושות הנוראיות שאני מרגישה.
חיפשתי סיבות בכל מיני דברים אחרים שקרו סביבי. בלימודים ובעבודה.
ועברתי סוף שבוע מהגהנום.
הילדות לא היו אצלי.
ואני הרגשתי בדידות איומה. כמותה לא הרגשתי כבר שנים רבות.
היה לי צורך בהצלה.
נזקקתי לתמיכה. ולא ידעתי איך לבקש אותה.
הייתי לגמרי לגמרי לבד. עם תחושות איומות. וחוסר רצון לחיות.
ועברו כמה ימים מאז החלום, ועד שהגעתי לפגישה עם הפסיכולוגית שלי.
ורק רציתי שהיא תהיה איתי בתחושות האיומות שאני מרגישה. שלא אהיה כל כך לבד.
וסיפרתי את החלום. לפרטי פרטים. לא חשבתי שאוכל. זה היה כל כך קשה. אבל הצלחתי. השתנקתי באמצע. ועלה בי בכי. אבל סיפרתי הכל.
והבנו ביחד שלחלום יש משמעות עמוקה.
שהוא משחזר פגיעה אמיתית. מגיל מבוגר יותר. מגיל 4 או 5.
וכשתהיתי איך אדם בוגר יכול לשכב על ילדה בת 4 או 5? איך זה מסתדר? האם זה באמת קרה? פתאום לא הצלחתי לנשום.
לא נכנס לי אוויר.
והפסיכולוגית שלי אמרה. כניראה שהוא באמת שכב עליך. ולא יכולת לנשום.
ואני תהיתי אם בגלל זה רציתי לעזור לו לסיים את זה יותר מהר.
ואז התפרקתי.
ובכיתי בכי מטלטל. וייבבתי. ויצאו ממני קולות של קינה. עלי. עליה.
והפסיכולוגית שלי הניחה עלי יד. והייתה איתי.
ועשינו מהלך שלם בו נעלתי אותו בתוך תא. וסגרתי את הדלת. והיכיתי עליה. וצעקתי עליו.
וחוויתי בגוף גלים של פריקה.
והפסיכולוגית שלי אמרה לי. ״עכשיו תשני טוב יותר.״
ושאלתי ״איך את בטוחה?״
והיא אמרה ״כי שחררנו פה משהו מאד מאד משמעותי.״
היא דיברה על זה, שבתקופה האחרונה התעסקנו הרבה בקשר שלי עם אמא שלי. ופתאום חזרו לי הפקפוקים, האם הפגיעה באמת הייתה? אולי הכל קשור למה שהיה עם אמא שלי? ואז הגיע החלום. עמוק מהאוב. משכבה עמוקה וקדומה שהרגישה שאני מוכנה. והמחישה לי שזה באמת באמת קרה.
היא אמרה לי. שתינו שמענו את אותו סיפור. שתינו יכולנו ממש לדמיין אותו. אבל תראי איך הוא השפיע עליך ואיך הוא השפיע עלי.
התגובה שלך הייתה כל כך אקוטית וחריפה רק בגלל שזה ממש לא היה סיפור בשבילך. אלא חוויה אמיתית שחווית. ויכולת ממש להרגיש את כל מה שהילדה הזו הרגישה בחלום. כי זה שחזור מדויק של מה שבאמת הרגשת.
ונסעתי הביתה בתקווה גדולה. שאולי באמת משהו ישתנה עכשיו.
תקווה שהתנפצה לא הרבה לאחר מכן.
כלום לא השתנה. והמשכתי להרגיש תחושות בלתי נסבלות. וחלומות האימה המשיכו.
בעצם משהו כן השתנה. השחזור של התחושה מהחלום פסק. אבל הזוועה שהרגשתי בתוכי המשיכה.
והתפקוד שלי היה מצוין, למרות שממש היה לי קשה לתפקד.
והרגשתי שיש פיצול בתוכי.
מצד אחד יש אותי שמתפקדת מעולה. ומחייכת. וצוחקת לפעמים. וקשובה לסביבה. ומכילה אותה. ואפילו שמחה לפעמים.
ויש מישהי שמתבוננת מהצד, וחושבת. איך הם לא רואים? אין להם מושג. מתחת לפני השטח מחכה מפלצת. בוץ טובעני שעוד רגע יכלה אותי. ואין להם מושג.
לרגעים עלה בי דימוי שאני כמו נוצה שהרוח מעיפה מצד לצד ואין לה שום שליטה או יכולת להשפיע על כוון התנועה שלה. היא לגמרי נתונה לחסדי הרוח. חסרת אונים לחלוטין.
ולרגעים הייתי עץ ענק נטוע באדמה. שכולם מתבוננים בו בהתפעלות ונהנים מהנוף היפה שלו. אבל אין להם מושג, שבפנים יש סדק. שהולך ומתרחב. ויגיע הרגע בו יהיה רעש מחליא של סדק מתרחב. והעץ יחתך לשניים לאורכו. ושני החלקים יפלו לאדמה. וכולם ידהמו מכך שעץ כל כך יציב ורחב עם שורשים עמוקים, נשבר באופן הזה.
וכתבתי לפסיכולוגית שלי ״זה לא נקרא לחיות״
וקבענו פגישה נוספת.
וכשהתבוננו לעומק בקול הזה שעלה. הקול של זו שהתבוננה בתפקוד שלי מהצד. הבנו שזה איזה חלק ממש ממש פגיע בתוכי. שכל כך רוצה ההגנה. וכך כך זקוק לתמיכה והחזקה. ואהבה.
אבל ברגע שהתבוננו בו הוא נעלם.
ואז הבנתי שקשה לו מאד שרואים אותו. הוא מרגיש צורך להסתתר. קשה לו אפילו שאני מתבוננת בו.
וכשניסינו להקשיב לו ולהבין למה. הוא הסביר שזה ממש מסוכן. הוא חייב להסתתר, ולא להראות מה הוא מרגיש. כי אם ידעו כמה הוא פגיע וזקוק להגנה, ינצלו אותו. ישתמשו בזה נגדו.
והפסיכולוגית שלי הסבירה לי, שאם פעם קודמת פגשנו את החוויה של הפגיעה.
אז כעת מגיעה החוויה של מה שלמדתי מהפגיעה בתור ילדה.
והנפש שלי נתנה לי ממש להרגיש בתקופה האחרונה את הלמידה הזו.
כמה מסוכן להיות פגיעה. כמה לא בטוח לבקש עזרה. ממש הרגשתי את החוויה הזו בתוכי.
כמה פחדתי מהניצול.
והיא דיברה עם החלק הזה ברכות. והתפעלה מהאומץ שלו להופיע למרות הצורך שלו להסתתר. והבטיחה לו שהוא לא יפגע שוב. שאף אחד לא ינצל אותו כשהוא יופיע. ושהיא תשמור עליו. וגם אני אשמור עליו. והיא תעזור לי לשמור עליו. ושבאותו אופן בו אני שומרת על הילדות שלי. ומכילה אנשים אחרים. ככה אהיה גם איתו.
וכמובן ששוב התפרקתי. ובכיתי.
זה היה בכי אחר מבפגישה הקודמת.
זה מעניין כמה סוגים של בכי יש. ואיך הם שונים אחד מהשני.
ופתאום החלקים של הפאזל נפלו למקומם.
פתאום היה ממש ברור איך הכמיהה לקשר שנולדה לפני כמה חודשים, עוררה את החלק הזה.
שכל עוד הוא יכול היה להסתתר. והסתדרתי בעצמי. ולא נזקקתי לאף אחד או לקשר. הוא היה ממש ממש רגוע.
אבל ברגע שנולדה בתוכי הכמיהה הטבעית לקשר. וכבר לא רציתי לבד. הוא התעורר באימה. ועשה הכל כדי להמחיש לי כמה זה מסוכן.
וכמובן שלאחר הפגישה בה הרגשתי שאני יולדת את הנפש שלי מחדש, התעורר כל הכאב על הפגיעה שהייתה לי עם הפסיכולוגית שלי. זה אותו חלק שהזכיר לי כמה מסוכן להביא פגיעות. וצורך בקשר. הוא הזכיר לי כמה כבר נפגעתי ממנה.
וכמובן שכל המערכות שלי נכבו. והגיעה העייפות האיומה הזו. והאימה. הכל רק כדי למנוע ממני לממש את הצורך הזה. כי זה מה שהילדה הקטנה הזו למדה כל כך מזמן. שאסור. אסור להביא פגיעות והזדקקות. כי מיד ינצלו אותה. ויפגעו בה. היא חייבת להחביא את כל מה שהיא מרגישה. והיא חייבת להסתדר לבד ולא להזדקק לאף אחד.
אז אולי התהליך המורכב הזה הגיע להשלמה.
ועכשיו אפשר להתפעל מהנפש שלי שאיפשרה לי ממש להרגיש הכל. את כל הרגשות מאז. בזמן הווה.
ואולי יגיעו עוד חלקים. עוד חלקים מהחוויה של הפגיעה. או עוד חלקים מהחוויה של הלמידה. אי אפשר לדעת.
אבל אולי יהיה לי קל יותר לזהות מתי חלקים קדומים מופיעים. ומנסים להראות לי משהו.
וזה פחות יבלבל אותי. וייאש אותי. וימלא אותי אימה.
ועכשיו. עכשיו אני נותנת לדברים לשקוע. עדיין לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה.
והאם הייתה פה טרנספורמציה. או שנדרשת עוד עבודה.
אבל אתמול התקשרתי לחברה. שלא ראיתי המון זמן. סתם ככה. פשוט הרמתי טלפון. לא כתבתי הודעה. ממש התקשרתי.
לא חושבת שעשיתי את זה אי פעם בחיי הבוגרים. מלבד עם המשפחה.
אולי זה סימן. שמשהו משתנה.
למעבר לפוסט הבא - אני מבטיחה להקשיב
למעבר לפוסט הקודם - אני פשוט אמתין בסבלנות