חיפוש
  • Ahimsa

אני מבטיחה להקשיב

עודכן ב: 30 דצמ 2020

הכל בערך אותו דבר. ללא שינוי מהותי. הדקות עוברות. הימים נאספים זה לזה. והתחושה הכללית היא שאני לא באמת נוכחת. תחושת חוסר חיות כללית.

כמעט התרגלתי כבר. אני פוקחת עיניים בבוקר ללא ציפיה להרגיש אחרת. עוד יום מתחיל. וגם הוא יעבור איכשהו. באיטיות זוחלת.

אין פה תחושה של סבל. או מועקה. זה פשוט כלום.

זה אפילו לא ניתוק. בניתוק יש איזושהי תחושה שיש שם משהו מתחת. שהניתוק פשוט מגן עלי מפניו.


כשמדי פעם מופיע רגש, לרגע קט. אפילו אם זה עצב עמוק. אני שמחה בו מאד. כמעט מתענגת עליו. היי. אני חיה. משהו קורה בתוכי. ואם מצטרפת לעצב גם דמעה, שזולגת לה על הלחי, זה יקר ערך מאד.


הפסיכולוגית שלי אמרה לי, שלילדה שנמצאת בתוכי, יש כניראה עוד הרבה מה להגיד.

אמנם היינו עדות, והקשבנו לחלום הנורא, לפרטי הפגיעה. ואפילו הבנו מה הקטנה הזו למדה. ואיך היא הייתה צריכה להישמר כל השנים ולהתחבא. ולא לבטא שום רגש. ושום פגיעות. כדי שהיא לא תנוצל.

וגם הבטחנו לה שביחד נשמור עליה.

אבל כניראה שיש לה עוד הרבה מה לספר. והיא צריכה שנקשיב לה.


עובדה. היא עדיין מרגישה צורך לכבות אותי. היא עדיין מאד מאד מבוהלת.


הפסיכולוגית שלי אמרה לי לנסות לזהות מתי היא מופיעה. היא נתנה לי סימנים שבעזרתם אוכל לזהות.

״כשפתאום שוב קשה לך איתי, זו כניראה הילדה. כשקשה לך לכתוב לי ואת ממש מתלבטת ונלחמת בעצמך, זו כניראה היא.״ ועוד ועוד סימנים.

וכשאת מזהה שהיא כאן, חשוב שתדברי איתה ברכות. ותשאלי אותה מה היא צריכה.


אני התעייפתי רק מהמחשבה על כך.

והילדה כניראה מזהה שבתוך תוכי אין לי כוח. וחשק.


הפסיכולוגית שלי אמרה שחשוב שאגיד לה שעוד מעט יהיה לי כוח, להקשיב לה. כי אחרת היא עלולה שוב להשתולל. כי כשאני לא מקשיבה לה, היא משתוללת כדי להסב את תשומת ליבי. ואז מגיעים הסיוטים הנוראים האלה.

היא כבר תמצא דרך לספר לי. אם לא במילים. אז בחלומות.


אז התחלתי לשים לב. לבדוק מתי היא כאן. ואפילו ניסיתי לדבר איתה ולהזמין אותה. ״אני יודעת שאת שם. אני מבטיחה להקשיב. אני אשמור עליך כמו שאני שומרת על הילדות שלי. ראית כמה אני יכולה להיות חזקה. תגידי לי מה את צריכה״


אבל היא כניראה לא ממש סומכת עלי.

כי היא לא מגיעה. היא מתחבאת גם מפני.


היא מסכימה להגיע לרגעים כשאני לא לבד. למשל כשאני עם הפסיכולוגית שלי.

והיא אפילו היגיעה להרף עין, בתרגול האחרון שעשיתי במסגרת הלימודים, כשהייתי המטופלת.

ולרגע יכולתי להרגיש את כל הכאב שלה. ממש ממש. לשבריר שניה היא הייתה חלק ממני. ורציתי לחבק אותה. ולהבטיח לה שאני פה.

אבל היא הייתה שם רק שבריר של רגע. וברחה.

ומאז היא לא חזרה עדיין.


בפגישה האחרונה אצל הפסיכולוגית שלי, כשדיברנו עליה. פתאום עלה לי זכרון, של חופשת סופשבוע שעשיתי עם האקסית שלי, כשעוד היינו ביחד, לפני כמה שנים.

זה כבר היה עמוק בתוך הטיפול, כשכל נושא הפגיעה כבר היה גלוי. וגם ההשפעה שלה על היכולת שלי להיות באינטימיות ומגע. זה היה שלב שכבר דיברנו על איך צריך להראות המגע בינינו כדי שהוא יוכל לרפא.

ובאותו סופשבוע, לאחר זמן רב מאד שלא היה ביני לבינה מגע אינטימי, באופן טבעי זה היגיע לשם.

ואני קפאתי. לגמרי. לא יכולתי אפילו לבקש ממנה להפסיק. רק נעצרה לי הנשימה. והגוף שלי היה משותק.

אין לי מושג כמה זמן זה לקח עד שהיא שמה לב והפסיקה.

אולי זה היה שניה. ואולי כמה דקות. אבל זה הרגיש כמו נצח.


כשסיפרתי את הזכרון לפסיכולוגית שלי, נתקעו לי המילים במהלך הסיפור. אמרתי לה שקפאתי. ושזה הרגיש נורא. ונתקעתי.

והיא אמרה בפשטות - הרגשת שאת נאנסת.

נחנקתי.

זו מילה שקשה לי מאד לבטא בהקשר של עצמי.

קל לי יותר להשתמש במילה פגיעה.

המילה אונס בלתי נסבלת מבחינתי.

ובטח ובטח בהקשר של האקסית שלי. ושל אותה סיטואציה. כי מה שקרה שם בטח ובטח שלא היה אונס. אבל הוא לגמרי שיחזר את התחושה של חוסר האונים. והשיתוק.

וזה לא קרה לי. זה קרה לילדה שהופיעה שם בתוך הסיטואציה. היא זו שהרגישה את זה.


והבוקר נזכרתי בזה. ופתאום הייתה לי תובנה. ואולי הילדה לחשה לי, ולא שמתי לב שזו היא.

הבנתי, שהבטחתי לה שאשמור עליה. ושהיא לא תיפגע שוב.

אבל באותה סיטואציה, היא שוב נפגעה. היא שוב הרגישה חוסר אונים. שוב הייתי משותקת. ולא יכולתי לעצור את זה.

מה מבטיח לה שבפעם הבאה אוכל?

איך היא יכולה לסמוך עלי שאשמור עליה? איך אני יכולה לסמוך על עצמי?


ברור שהיא חייבת לכבות אותי בשניה שיש בי כמיהה לקשר.

כי זה כל כך כל כך מסוכן. בעיניה זה בוודאות יוביל לפגיעה. וניצול. וחוסר אונים. ושיתוק.

אז עדיף כבר כלום.

פשוט לא להיות. ולא להרגיש. ולא לחוות. ולא להיות נוכחת.

זה הכי בטוח.


אם פעם יכולתי להיות בקשר עם אישה. זו הייתה דרך עוקפת פגיעה, שאיפשרה לי לחוות באיזשהו אופן את החיים. אז עכשיו כשהכל במודעות. והילדה נוכחת שם. ממתינה לזהות מתי היא צריכה לשמור עלי. על עצמה. אז שום איניטימיות לא אפשרית. שום קשר משום סוג שהוא.


אני מבינה אותך ילדונת. זה באמת מאד מאד מפחיד. אני יכולה להבטיח לך המון דברים. אבל איך באמת נדע, את וגם אני, שבאמת אוכל לשמור עלינו? שבאמת אדע לזהות ברגע האמת שהופעת. ושאת עכשיו צריכה שאני ארגיע אותך. ואזכיר לך שאני פה. ושזה זמן הווה. לא זמן עבר. כי הרי הזמנים מתבלבלים כשהטריגר של הטראומה מופעל.


זה עלול לקחת עוד קצת זמן.

אני מבינה.

לוקח זמן לבנות בטחון.

אבל אני כן מבטיחה לך להקשיב. להקשיב לכל מה שאת רוצה לספר.

את כבר לא לבד.

אני כאן.

ואני מוכנה לשמוע על כל הבדידות שהרגשת. והכאב. וחוסר האונים. וכמה פחדת. וכמה מבולבלת היית. וכמה לא הוגן זה היה.

אפילו אם זה יכאב לי נורא לשמוע.

תספרי לי.

אני מבטיחה להקשיב.

למעבר לפוסט הבא - פיצול

למעבר לפוסט הקודם - לא נותר אלא להתפעל מהנפש שלי






53 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa