אני נושמת. צמד המילים הזה לא נכתב בקלות ראש. הוא נכתב עם תחושת הקלה. והכרת תודה. אני נושמת והלב שלי פתוח. ויש בתוכי שקט.שקט מוכר

שתיקה רועמת בתוכי. כוס הקפה על השולחן. הלפטופ על הרגליים טקס הכתיבה המוכר. התכנסות. אני מזמינה את המילים לבוא. הצורך נמצא שם. המילים ממאנות

יום שבת בבוקר. מקדישה את סוף השבוע ללמוד למבחן שיש לי בפסיכולוגיה התפתחותית. מדי פעם עושה הפסקה ורואה איזו סדרה בנטפליקס.

אני כותבת עכשיו מתוך מקום גולמי ולא מעובד. אני כותבת מתוך המחויבות שלי לאמת העמוקה. כואבת ככל שתהיה.

כשהייתי בת 17 היו חודשיים שהתעורר בי צורך עז לצייר. לרשום. בעפרון. זה היה דחף עוצמתי. חזק ממני.

משהו בי מתחיל להתייצב. זה מרגיש כמו פיסות אדמה קטנות שנעות בתוכי. ופוגשות אחת את השניה. ומתחברות זו לזו. ולאט לאט נוצרות פיסות אדמה גדולות

יש תהליכים שלוקח להם זמן רב להתהוות. ובדרך יש המון פיתולים, ושינויי כוון, ולפעמים גם חזרה על העקבות, עד כי נידמה שהדרך אבדה. שהכוון לא ברור

כמעט חלף לו חודש מאז הפעם האחרונה שכתבתי. במהלך החודש הזה היה נידמה, כי לא אכתוב עוד לעולם. משק כנפי פרפר אי שם גרם לסופת טורנדו בתוכי....

קרירות נעימה ומרעננת של בוקר. הסתיו בפתח מורגש. ושקט, מלבד השיחות של הציפורים שמתעוררות להן. כוס הקפה מהבילה על השידה. נשימה.

שעת בוקר מוקדמת. יושבת על המרפסת. מקדמת את פניה של השנה החדשה. הקפה מחכה על השידה לידי. האוויר נעים. ורוח קלה מלטפת. מתמסרת לתחושה הנעימה