שתיקה רועמת בתוכי.
כוס הקפה על השולחן. הלפטופ על הרגליים. טקס הכתיבה המוכר. התכנסות. אני מזמינה את המילים לבוא. הצורך נמצא שם. המילים ממאנות. נושמת בסבלנות. ויודעת שאולי זה לא יקרה הפעם. ממתינה מול המילים שכבר נכתבו. והסמן מהבהב על המסך בקצב קבוע. כמו פעימות לב.
כמעט כתבתי אתמול. הייתי במצוקה מאד גדולה. המשפט שהתנגן לי בראש היה ״אני חיה את חיי כמעט ללא מפגשים אנושיים במציאות, לגמרי לגמרי לבד״, והרגשתי את היאוש זוחל בתוכי. ולא כתבתי. כי קצת התעייפתי מכל הפוסטים הכואבים האלה. הרגשתי שאני חוזרת על עצמי. זה הרגיש לי כמו התבוססות בתוך אותם מקומות. לא הרגשתי שיש לזה ערך מרפא.
ואז נסעתי לפגישה עם המטפלת החדשה שלי. בכיתי בדרך. בכיתי המון גם אצלה. זה הרגיש כמו סכר שנפרץ. שוב. ואז באיזשהו רגע, הילדה הופיעה שם. עם כל הכאב. והקושי לבטוח. והצורך העז להרגיש אהובה. וחוסר היכולת להאמין שבאמת אפשר לאהוב אותה. והייתי במקום ממש ממש קדום. מקום שאפילו לא היו בו מילים. כמעט. אולי קצת כמו השתיקה הרועמת שהייתה פה קודם.
ואז המטפלת שאלה אם אולי יש פה גם חלק בוגר יחד איתנו. ואמרתי שלא. שרק הילדה פה. תוך כדי שבכיתי לתוך כפות הידיים שלי ולגמרי הסתתרתי ממנה. ואז היא הזמינה גם את הבוגרת להגיע. ביקשה ממנה לבוא להיות איתנו.
ונשמתי. ובכיתי. ורעדתי בכל הגוף. וחיכינו. בשקט.
ואז הבוגרת הגיעה. ומשהו התווסת.
היא הגיעה די מהר. זה היה מפתיע.
וכשהיא הגיעה הבנתי שהיא בעצם נעלמה לי לפני כמה ימים. ביום בו חגגנו אצל אחותי את יום ההולדת שלי, ושלה. עם המשפחה המורחבת.
זה היה ארוע מורכב מאד. החוויה של להרגיש לא שייכת הופיעה בעוצמה גדולה מאד. לא שייכת למשפחה. לא שייכת לעולם. לא שייכת לחיים האלה.
ואז כניראה התפרקתי. והילדה תפסה פיקוד. והבוגרת הלכה.
כניראה זו הייתה חוויה קשה מדי. הבוגרת לא הצליחה להישאר ולתת לילדה את התמיכה שהיא הייתה זקוקה לה. ונשארתי לגמרי לבד. ומאז לא ממש ישנתי בלילות.
קשה להישאר לבד בתקופה הזו.
כשאני בחופשה מהלימודים. ומהתרגול בקבוצת תרגול שלי.
כשיש חגים. וכל כך הרבה זמן פנוי. ללא הסחות דעת. ללא הפוגה מהכאב.
כשאני בטיפול לגמרי חדש, ועדיין אין תחושת בטחון וחיבור וקשר. כשאני עדיין לא מרגישה מוחזקת.
כשיש לי יומולדת 50. וחשבון הנפש שמתלווה למספר העגול הזה הוא בלתי נמנע.
כשמציאות חיי כמעט ריקה לגמרי ממפגשים אנושיים קרובים. מלבד הילדות, האקסית שלי מדי פעם, ולפעמים גם המשפחה המורחבת.
כשהבוגרת שבי נאבדת וכל החוסן שלי נעלם איתה, ואני נותרת להתמודד עם כל זה בתור ילדה נטושה כואבת בעלת כלים כל כך מועטים.
ברור שהיא גם לא מסוגלת לכתוב בבלוג. ולבקש עזרה.
וחזרתי והבנתי שברגעי מצוקה קשים זה עדיין לפעמים מאד דיכוטומי. או שהילדה/תינוקת נמצאת שם ומשתלטת כמעט על כל המרחב. או שהבוגרת שם. ודורשת מהקטנה לא לבוא לידי ביטוי ולא להביא את הכאב שלה. כי אני צריכה להיות חזקה. עם חוסן. ולהסתדר.
וברור שכל זה משאיר אותה, אותי לגמרי לבד.
ועוד כמה ימים אחגוג את יום ההולדת שלי עם החברות שלי. במציאות. מפגש אנושי קרוב וחם ואוהב.
כמעט ביטלתי את זה אתמול. מתוך המצוקה.
אני שמחה שהתאפקתי.
זה מעניין לבנות קשר חדש בטיפול חדש. להתבונן איזה מנגנונים עדיין קיימים שם, ובאיזו עוצמה. והפעם להביט בהם תוך כדי שהם קורים. ולהבין יותר מה קורה שם. מתוך כל הידע העצום שצברתי בכל שנות הטיפול הקודם, וגם בלימודים.
יש הרבה יותר חופש לפעול ולבחור וללמוד תוך כדי תנועה.
ולרגע זה אפילו קצת מפתיע שהם עדיין מתעוררים. ואולי זה אפילו קצת מאכזב.
ואז אני מזכירה לעצמי שהם חלק ממי שאני. וכניראה תמיד יהיו שם.
אבל אם הם יתעוררו לצד החלקים שכבר מבינים אותם ומכירים אותם ומקבלים אותם באהבה, התנועה תהיה עדינה יותר. ופשוטה יותר. ויהיה קל יותר לתקן את השברים שיווצרו.
חמישה ימים הייתי במצוקה גדולה. והתייאשתי. וכעסתי נורא שאני שוב בבור הנורא הזה.
חמישה ימים של בהלה. שלא הבנתי מה קורה. ואיך הגעתי לפה שוב.
חמישה ימים שהרגשתי לגמרי לגמרי לבד ולא הייתי מסוגלת לבקש עזרה.
לא היו לי אפילו מילים לתאר את מה שאני מרגישה.
והתגעגעתי מאד למטפלת הקודמת שלי. לימים שיכולתי לכתוב לה ולהרגיש שהיא מבינה אותי ותומכת בי ומציעה נחמה. והתאפקתי לא לכתוב.
ולא הייתי מסוגלת לכתוב למטפלת החדשה שלי. כי אני עדיין לא מרגישה מספיק נוח איתה.
ולא הייתי מסוגלת לכתוב בבלוג.
והיו שם כל כך הרבה סימנים. פשוט לא הייתה שם מי שתבין אותם.
וזה לבטח יקרה שוב.
כי זה חלק ממהלך הדברים.
אבל יצאתי משם.
ואני אצא שוב. ושוב ושוב. כמה שידרש.
עד שהבוגרת בתוכי תוכל להישאר גם כשהחלק הכל כך צעיר מגיע. ומשתולל. ומשתלט על כל המרחב.
עד שתיווצר ביניהן מערכת יחסים.
עד שאני הבוגרת אוכל לחבק את אני התינוקת. ולמלמל לה באוזן שאני פה. ולא הולכת לשום מקום. ולא משאירה אותה יותר לבד.
אני מבטיחה לך קטנה שזה יקרה מתישהו. אני עובדת על זה. ממש בהתמדה. ובנחישות. ובאומץ.
למעבר לפוסט הבא - אולי בהמשך תגיע גם שמחה
למעבר לפוסט הקודם - להסכים להמשיך בדרך