אני נושמת.
צמד המילים הזה לא נכתב בקלות ראש. הוא נכתב עם תחושת הקלה. והכרת תודה.
אני נושמת והלב שלי פתוח. ויש בתוכי שקט. שקט מוכר. כל כך התגעגעתי אליו בשבועות האחרונים. הוא היה לי כל כך זר. ולא נגיש. עד כדי כך שחשבתי שדמיינתי שאי פעם הרגשתי אותו.
ישנתי הלילה.
גם זה צמד מילים מעורר השתאות. ופליאה.
ישנתי הלילה שינה מרפאת.
אמנם התעוררתי בחמש לפנות בוקר. לרגע. אבל זו הייתה התעוררות אחרת. התעוררתי וידעתי שאוכל לחזור לישון.
שכבתי ערה במיטה. ולרגע הרגשתי שהחרדה זוחלת בתוכי ומנסה למלא אותי. אבל משהו בי נותר רגוע. והחרדה הלכה כלעומת שבאה.
לפני שבוע, אחרי שכתבתי את הפוסט, אני מבטיחה לך קטנה שזה יקרה מתישהו, שלחתי אותו למטפלת החדשה שלי ושאלתי אם היא תוכל לקרוא.
ידעתי שזה לא נכלל בחוזה בינינו. חוזה שאמר שאם קשה לי, ואני נכנסת ללופים, אני יכולה לכתוב לה. והיא רק תענה שהיא קראה.
ובכל זאת שלחתי. היה לי צורך שהיא תקרא. היה לי צורך שהיא תתפעל ממני. היה לי צורך להרגיש אהובה.
והיא ענתה לי, שהיא מציעה שנדבר על הבקשה שלי במסגרת הטיפול.
ברגע הראשון הבנתי את התשובה שלה, אבל לא לקח הרבה זמן עד שהמהומה בתוכי התחילה.
ואיזו מהומה מפוארת זו הייתה.
הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלי.
התחילו לי המחשבות בלופים, כשמצד אחד הילדה הקטנה בתוכי לא מפסיקה להגיד לי כמה לא אכפת לה, ומה הבעיה לקרוא את הפוסט, היא פשוט לא מוכנה להתאמץ. ומצד שני הבוגרת לא מסוגלת להכיל את הנוכחות של הקטנה או לגלות חמלה. ורק מנסה להשתיק אותה. וממש שונאת אותה וכועסת עליה ומתביישת בה. ומרגישה שהיא חייבת להסתדר בכוחות עצמה. ולהצליח להרגיע את הקטנה.
ולמרות שניסיתי להגיד לעצמי. היי, את יודעת בדיוק למה זה קורה. את מכירה את המנגנונים האלה. בטח שזה מכאיב.
זה היה חלול ולא הועיל.
ואפילו שניסיתי לגייס את הקול הכי רך שיכולתי למצוא בתוכי. זה לא היה אותנטי.
וזה לא שינה כלום. רק הגביר את תחושת חוסר האונים והבהלה.
זה קרה בדיוק לפני שבוע.
וזה הכניס אותי למעגל של סבל. מוכר עד כאב. ומפחיד.
שבוע שלם התעסקתי בנסיונות לווסת את עצמי.
שבוע שלם מעוט שינה.
שבוע בו התקשיתי מאד לעבוד.
הכאב היה נפשי ופיזי. וגם אם הצלחתי לעשות דברים שאיפשרו הקלה. זה היה רק לרגע.
נלחמתי בעצמי לא לכתוב לה שוב, כי מה זה יועיל שאכתוב לה והיא רק תגיד שהיא קראה, אין בזה שום דבר מנחם.
התגעגעתי לימים שיכולתי לכתוב למטפלת הקודמת שלי והיא הייתה עונה לי, והיה בזה פוטנציאל להיות מדויק ומנחם. למרות שזכרתי שלפעמים זה היה בדיוק ההיפך.
ובכל זאת כתבתי לה שוב. ביום שישי בבוקר.
זה היה בוקרו של היום בו חיכתה לי בערב המסיבה עם החברות האהובות שלי. וכל כך רציתי להרגיש אחרת. וקיוויתי לגלות שזה יקל. וזה לא הקל.
ובערב נסעתי למסיבה.
נסעתי עם מועקה גדולה וחשש.
והחברות שלי הגיעו.
וחברה אהובה סידרה שולחן עם מפה ונרות ועציצי פרחים.
ולקח לי רגע.
שבסופו הצלחתי להתמסר.
והיה ערב מופלא. עם אוכל משובח שכל אחת הביאה.
ושיחות זרמו סביב לשולחן. וקשרים נרקמו. וכולן הרגישו שייכות. כל מעגלי החברות שלי התחברו.
ואחת החברות, הביאה קלפים מופלאים, שאיפשרו לכולן לפתוח את הלב, ולשתף, ולהביא את עצמן באופן פגיע בסביבה בטוחה.
ואני הרגשתי עטופה, ואהובה ומחובקת. העיניים של כולן חיבקו אותי. כל הזמן. מעבר לחיבוקים הממשיים שהיו שם.
ולראשונה בחיי לא הרגשתי צורך לדבר כדי להרגיש קירבה.
לא היה לי צורך במילים.
יכולתי להרגיש את הקירבה והאהבה במבט. במחוות. בקול. בנוכחות.
והתמלאתי באהבה הזו.
והלב שלי נפתח.
וכל כך קיוויתי שזו נקודת מפנה.
ולא ישנתי באותו לילה.
וגם לא בלילה שלאחריו.
וגם לא בזה שאחריו.
וכבר התחלתי לחשוב שכלום לא יוכל לשנות את המצב שאני נמצאת בו.
שזה אבוד.
ואפילו שבשבת יזמתי שיחות טלפון עם כמה חברות. שיחות שהיו קרובות ונעימות ומנחמות.
זה הרגיע רק לרגע.
הילדה הקטנה בתוכי לא נרגעה.
היא לא הסתפקה בקשרים האלה.
היא רצתה קשר עם המטפלת שלי. באופן המדויק שהיא זקוקה לו.
והיא הציגה בפני אינסוף טיעונים למה המטפלת טועה והיא צודקת.
ואני לא יכולתי לשאת את זה.
ובמיוחד נבהלתי.
איך זה קורה שוב. בדיוק באופן המוכר שזה קרה בקשר עם המטפלת הקודמת שלי.
לא עשיתי איזו דרך מאז?
איך זה ייתכן?
ואתמול הגעתי לפגישה עם המטפלת. חמושה באינסוף טיעונים. מנוהלת לגמרי ע״י הקטנה שהייתה נחושה להשיג את מה שהיא רוצה.
והמטפלת שלי נותרה יציבה ונינוחה.
היא הסבירה לי שחשוב לה לעבוד עם החוויה כפי שהיא נוכחת בחדר. ולא לקרוא על החוויות שלי בפוסט. היא הזכירה לי שבשביל זה הגעתי אליה.
והקטנה ממש כעסה. והביעה את התסכול שלה.
והמטפלת אמרה לה שהיא שומעת אותה. ושניתן לזה מקום.
ובעיקר עבדנו בטיפול על למצוא את העוגנים שלי. את המקומות שיוכלו להרגיע אותי כשאני במצוקה.
וחזרתי מהפגישה קצת מיואשת.
והתחילו לי ספקות. האם אני במקום הנכון.
אולי היא טועה.
אולי אם מה שאני צריכה כדי להצליח להרגיש בטוחה ולהיות בקשר, זה דווקא תקשורת גם מחוץ לטיפול, אולי היא צריכה להתגמש.
לפעמים זה ממש מסובך לזהות מתי הילדה מדברת ומתי הבוגרת. למרות שמבחוץ זה ניראה פשוט.
כי הילדה יכולה להיות מאד משכנעת.
אבל אז הופיע קול שאמר, היינו שם כבר. אולי כדאי לנסות משהו חדש. ולאפשר. ולסמוך עליה.
והלכתי לישון עם חששות. ובלב כבד.
וישנתי כמעט כל הלילה.
וקמתי עם שקט. ולב פתוח.
רגע של חסד.
מקווה שהוא יישמר.
תזכורת חשובה לזה, שלא משנה כמה המצב הופך להיות גרוע, וכמה זמן זה עלול לקחת, אני יודעת לחזור לכאן.
כתבתי לה שישנתי הלילה. וקמתי עם הרגשה אחרת.
היא שמחה לשמוע.
ובנתיים אני מתענגת על הנשימות העמוקות.
ועל השקט הזה. ותחושת החוסן.
זה כל כך לא מובן מאליו.
ואולי בהמשך תגיע גם שמחה.
למעבר לפוסט הבא - נהנית מהשקט, כל עוד הוא כאן
למעבר לפוסט הקודם - אני מבטיחה לך קטנה שזה יקרה מתישהו
Comments