חיפוש
  • Ahimsa

נהנית מהשקט, כל עוד הוא כאן

עודכן: 26 באוק׳ 2021



והשקט נמשך.

הוא מאד נעים השקט הזה. הלב פתוח. ונשימות עמוקות נכנסות.

אין תחושה של כווץ. אין תחושה של סבל. אין כאב.

ואני ישנה בלילות.


לפגישה האחרונה עם המטפלת שלי נכנסתי עם כוונה להקריא לה את הפוסט האחרון שכתבתי.

רציתי שהיא תכיר גם את החלק הזה שלי.

ובפתיחת הפגישה היא אמרה שבסוף הפגישה הקודמת קרה משהו מאד משמעותי שממש חשוב שניתן לו מקום.

ואני שאלתי - את מתכוונת לכעס שהופיע? ולקול שהרגיש שלא אכפת לך מספיק?

והיא אמרה שכן.

ואז אמרתי. אבל זה כבר לא נוכח בי עכשיו. משהו נרגע בי. החלטתי להסכים לנסות דרך חדשה. ובעצם אני רוצה להקריא לך את הפוסט. והגוף שלי התכונן להתנגדות.

והיא אמרה, אני מאד אשמח לשמוע. אני ממש רוצה שתקריאי לי.

והייתי מופתעת לשניה.


ואז הקראתי את הפוסט.

וממש ממש התרגשתי.

והיה לי קשה לנשום.

וניסיתי לווסת את עצמי, ולא הצלחתי.

והקול שלי רעד.

והשתנקתי מדי פעם באמצע.

ובכל זאת המשכתי עד הסוף.


ודיברנו עליו קצת. ועל הכוחות שהיו בו.

ואז היא חזרה אל הילדה הכועסת. ואמרה שהיא ממש הייתה רוצה לשמוע גם אותה.

ומצד אחד עלתה בי התנגדות. היא כבר הלכה. וכבר נרגעתי. למה לחזור לשם? חששתי להתפרק שוב.

ומצד שני משהו בזה מאד מאד נגע בי. ועלו לי דמעות.

והיא אמרה. אולי נאפשר לה להגיע לפה? לפגישות שלנו? ונקשיב לה ביחד?

ופתאום הבנתי, ממש ממש לעומק, שגם לי נוח להשתיק אותה, כי כשהיא מופיעה בחיים שלי מאד לא נעים לי איתה, ומאד קשה לי להרגיע אותה. ואז כשהיא הולכת, אני שמחה, ומעדיפה שהיא לא תחזור.

ופתאום זה הרגיש לי כמו רעיון ממש ממש טוב לאפשר לה להגיע לחדר. כשאנחנו ביחד. כשיש מי שתעזור לי לווסת. ולהקשיב לילדה לעומק.


ושמתי לב שמשהו במנח הגוף שלי השתנה.

הירכיים שלי נצמדו אחת לשניה.

הכתפיים שלי התכנסו פנימה

כל הגוף שלי התכווץ והתכנס לכוון המרכז.

ולא היו שם מילים.

הילדה הקטנה הופיעה.

היא פשוט הייתה שם פיזית.


וברגע שניסיתי לתת לזה מילים. היא נעלמה.

והתיישרתי, ונשענתי אחורה. והחזה שלי התרחב. ונשמתי.


זו הייתה חוויה מדהימה.


ואז דיברנו על מה שקרה. ומה שהרגשתי פיזית. ועל זה שהילדה כניראה הייתה פה.

והיא הציעה לי להזמין אותה שוב.

ולא ידעתי איך.

אמרתי לה שמשהו שהיא אמרה, שהעובדה שהיא רצתה להקשיב לה. ממש ממש רצתה. והילדה הרגישה שמישהי ממש רוצה לשמוע אותה, זה מה שגרם לה להגיע.


ואז היא שאלה אותי אם אני מסכימה שהיא תנסה משהו. לדבר אל הילדה בטון אחר. והסכמתי.

והיא התחילה לדבר אלי כמו שמדברים לתינוקות. ועלה בי חיוך.

אבל מיד לאחר מכן מנח הגוף שלי שוב השתנה. בדיוק באותה צורה.

שוב ההתכנסות הזו. לא שלטתי בזה. זה פשוט קרה.

והיא הציעה לי להגזים את זה קצת.

והתכנסתי יותר פנימה.

והסתרתי את הפנים בכפות הידיים שלי.

והיה שם המון המון כאב.

ועדיין לא היו שם מילים. אבל כן ידעתי להגיד שכל מה שהילדה רוצה זה להרגיש בטוחה.


והיא הבטיחה לי שאני בטוחה איתה. אבל הילדה לא האמינה. היא אמרה - זה רק מילים.


והיא שאלה אם היא יכולה להתקרב אלי. והסכמתי. למרות שלא ראיתי אותה. ולא ידעתי כמה היא קרובה.


ואז היא אמרה לי, אנחנו עדיין לא מכירות מספיק. אני עדיין זרה לך. אבל אני ממש רוצה להיות איתך בזה. שלא תהיי לבד. ויש בי צורך עז לגונן עליך ולהציע לך מגע מנחם אבל אני לא בטוחה שזה נכון בשלב הזה.

ואני אמרתי. אני חושבת שאת צודקת.

אני מרגישה שהילדה ממש הייתה רוצה שתתקרבי ותגעי בה. אבל זה מרגיש לי לא נכון.


הבוגרת הייתה שם יחד עם הילדה. ושמרה עליה.


ואז היא שאלה אם אני מסכימה שהיא תעטוף אותי בסדין שארגיש יותר מוגנת.

והסכמתי.

והיא הביאה סדין, הכינה אותי לזה שהיא עומדת להניח אותו עלי. ועטפה אותי.


ומשהו בי נרגע.

הילדה שבי הרגישה ששמרו עליה. שרצו בטובתה. שלא ניצלו אותה


היא רק רצתה להרגיש בטחון. ומשהו בכל התהליך הזה, איפשר את תחושת הבטחון.

ואז שוב התיישרתי, נשענתי לאחור, והרגשתי איך החזה שלי פתוח. איך הנשימה נכנסת. והופיעה אפילו איזו עליצות קטנה. מדגדגת. ועלה בי חיוך פנימי, שהופיע גם בחוץ.

ופשוט היינו בזה כמה דקות. איפשרנו לזה להתבסס.


ויצאתי מהפגישה בתחושה עמוקה של בטחון. הרגשתי שאני בדרך הנכונה. והשקט התבסס בתוכי.

והילדה יודעת שהיא תוכל להגיע למפגשים. ושנקשיב לה ביחד. אולי זה יספיק לה.

 

ולפני כמה ימים חזרתי הביתה, וחיכתה לי חבילה ליד הדלת. אלבום.

חברה אהובה מהקבוצה ״להגשים חלום״ שהקמתי לפני כשנתיים במטרה להגשים חלום שהיה לי לטייל עם חברות. הכינה לי אלבום. בשיתוף כל חברות הקבוצה. ובו היא קיבצה תמונות מאותו טיול ומכל מיני ארועים שהתגבשו לאחר מכן ביוזמתי. והיא שילבה הודעות וואטסאפ מהקבוצה, הודעות שאני פירסמתי לעוד פעילויות משותפות. ותחושות של בנות הקבוצה לאחר כל אחד מהמפגשים. וגם ברכות לכבוד יום ההולדת שלי. וכמה קטעים מהבלוג.


התבוננתי באלבום, והרגשתי שאני פוסעת בנתיב החברות שלנו.

ראיתי לנגד עיני כמה משמעותית אני לכולן. כמה אהבה יש שם.

היו שם פיסות מהקשר שלי איתן לאורך השנתיים האחרונות, וגם תמונות ותזכורות להיכן הכרתי כל אחת.

והתרגשתי עד עמקי נשמתי.

אי אפשר היה לשלוח לי מתנה מדויקת יותר.

משהו פיזי בעולם. אלבום. שמכיל אינסוף אהבה אלי. שאוכל לפתוח כל פעם שארגיש לרגע לבד. או לא אהובה. או לא שייכת.

תזכורת מתמדת לזה שאני שייכת. ואהובה ועטופה ומוגנת לפחות ע״י אותן חברות אהובות.


והתמלאתי אהבה. עליתי על גדותי. וזה הצטרף לשקט שהיה בי. וזה הרגיש שלם.

ואני מוצאת את עצמי מדפדפת באלבום מדי פעם. וההתרגשות לא פוחתת.

 

ואני מלאה בהכרת תודה. ועולה בי מדי פעם, קול, שאומר. אני בטוב. ממש ממש בטוב.

ואז נשימה עמוקה נכנסת.


זה רגע כזה של צבירה כוחות. לקראת ההמשך. לקראת הגלים הבאים שלבטח יגיעו.


וזה מאפשר לי להיות שם בטוחה ויציבה ונינוחה עבור הילדה שלי הבכורה ששוב יוצאת מוויסות. ונמצאת שוב בנפילה.

משהו ברוגע שלי. וביכולת שלי להקשיב לקושי שלה בלי להיבהל. מווסת גם אותה. אפילו אם זה לרגע.

ואני יודעת שאני יכולה להיות כאן בשבילה. כמה שהיא תצטרך. נוכחת. ומלאה באהבה.

וגם היא יודעת את זה.


ובנתיים אני נהנית מהשקט. כל עוד הוא כאן.

 

למעבר לפוסט הבא - לשמוח באפשרות פשוט לשבת

למעבר לפוסט הקודם - אולי בהמשך תגיע גם שמחה











37 צפיות