אני יושבת בסלון. סתם יושבת. סיימתי לא מזמן לשתות כוס קפה. ואני פשוט יושבת ומתענגת על הרגע הזה.
אי אפשר להתייחס בקלות ראש למשפט הזה.
במיוחד לאחר שבוע בו הייתי מרותקת למיטה.
בשבוע שעבר נתפס לי הגב בצורה קיצונית. קיצונית כל כך שאפילו כדורים חזקים נגד כאב שקיבלתי, כדורים נרקוטים, לא הקלו.
זרמים של כאב פעמו מתחתית הגב שלי. זרמים שכל דבר יכול היה להצית אותם, אפילו רק נשימה עמוקה, שלא לדבר על תזוזה, ולא יכולתי לדעת מתי יסתיימו. זרמים של כאב שגרמו לסחרחורת, בחילה ותחושה של עילפון.
לא הצלחתי למצוא תנוחה בה לא כאב לי. והכאב היה בלתי נסבל. אי אפשר היה לשאת אותו.
בסופו של דבר הגעתי למיון בבית החולים. באמבולנס.
ולאחר שעות ארוכות, כמה וכמה משככי כאבים שונים, וכדורים להרפיית שרירים. בסופו של דבר שוחררתי הביתה, ורק המורפיום שקיבלתי רגע לפני ששוחררתי איפשר לי להגיע הביתה, לעלות במדרגות ולהיכנס למיטה בערך באותו מצב בו יצאתי ממנה באותו בוקר. אבל חמושה בכדורים נרקוטיים נגד כאב, כדורים נגד בחילה, וארקוקסיה.
ומאז הייתי בעיקר במיטה. ידעתי שיקח זמן עד שהכדורים לדלקת יתחילו להשפיע. והמשכתי לסבול מכאבים קשים, אם כי פחות נוראיים מביום הראשון.
להיות בחוסר אונים מוחלט.
להזדקק לעזרה בכל דבר.
להסכים להרגיש ככה.
ולדעת שפשוט צריך להשלים עם זה ובסוף זה יעבור.
אחותי התגייסה מהרגע הראשון. היא זו שהגיעה ביום שנסעתי לבית החולים.
ביטלה את כל הפגישות שהיו לה באותו יום והגיעה.
היא זו שהזמינה את האמבולנס.
היא נסעה איתי לבית החולים והייתה איתי שם שעות ארוכות.
היא פשוט הייתה שם.
וזו הייתה חוויה כל כך משמעותית עבורי.
פתאום כל השאר התגמד.
העובדה שאני לא יכולה לדבר איתה על הפגיעה. שזה נושא אסור בינינו. מושתק.
היא פשוט הייתה שם. עבורי. באמפתיה גדולה. עדה לסבל שלי.
אפילו עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה, אני בוכה.
הרגשתי את האהבה שלה אלי. הרגשתי את הלב שלה. היא הייתה אחותי במלוא מובן המילה.
ומאז היא דואגת שכל יום יהיה פה מישהו.
אח שלי הגיע לבשל. אשתו של בן דוד שלי. היא מגיעה כשהיא יכולה.
הרגשתי עטופה על ידי משפחה.
הרגשתי שייכת. למשפחה שלי. הרגשתי שדואגים לי. ואוהבים אותי.
זה כל כך לא מובן מאליו עבורי.
וזה כל כך כל כך משמעותי.
וחברות דאגו לשאול לשלומי. והתעניינו. כל יום.
ואני יכולתי להשלים עם חוסר האונים.
מדי פעם בכיתי.
אבל בעיקר מהתרגשות והתרחבות הלב על התמיכה שקיבלתי.
והימים פשוט עברו להם.
ואני הכרתי תודה על הדברים הפשוטים.
היכולת להסתובב במיטה בלי שכואב בצורה בלתי נסבלת.
האפשרות להתקלח, אחרי 3 ימים בהם לא יכולתי.
לשבת לרגע.
לנשום בלי גלי כאב פועמים.
לישון בלילה בלי להתעורר מהכאב.
ואתמול קמתי אחרת.
פתאום הכאב היה עמום.
וכבר אין לי צורך לקחת את הכדורים הנרקוטיים. מסתדרת עם כדורים רגילים נגד כאבים.
עדיין שוכבת רוב היום.
יש לי עדיין סחרחורות ובחילות וחולשה. כניראה תופעות לוואי של כל התרופות.
אבל הכאב נסבל.
ואני יודעת שאני בדרך החוצה.
עוד מעט אוכל לחזור להסתובב בחופשיות.
ואולי בקרוב אפסיק לפחד שהכאב יחזור.
ואני לא יכולה שלא לחשוב שאולי יש לזה איזשהו קשר למשהו שקרה בפגישה האחרונה עם המטפלת שלי.
כאב רגשי שעלה ולא יכולתי להתמודד איתו. אז הדחקתי אותו. והוא הגיע דרך הגוף.
ואם זה כל כך כאב בגוף. כניראה שבאמת לא הייתי מסוגלת להתמודד איתו ככאב רגשי. וטוב שכך הוא הגיע.
אני לא זוכרת בצורה מדויקת. אולי זה גם קשור להדחקה.
אבל ממש בסוף הפגישה האחרונה המטפלת שלי אמרה שהיא עומדת להגיד משהו שיכאיב לי. אבל שזה חשוב לה מאד להגיד.
היא אמרה שהיא מרגישה שהילדה הקטנה בתוכי ממש ממש צריכה שהיא תהיה שם בשבילה כל הזמן. גם מחוץ לשעות הטיפול. ושהצורך שלה כל כך מובן. אבל שהיא לא יכולה להיות שם בשבילי ככה. שיש לה חיים עמוסים משלה. והיא חייבת לעשות סדרי עדיפויות. ומחוץ לקליניקה להשקיע את הזמן באנשים שקרובים אליה.
היא הוסיפה שבתוך הטיפול היא לגמרי בשבילי. בנוכחות מלאה. מרוכזת בי לגמרי. אבל היא יודעת שזה רק שעה בשבוע. וזה לא מספיק. וזה מכאיב.
היא אמרה שהיא יודעת שיש שם כמה חלקים ששומעים אותה. גם החלק הבוגר יותר ששומע ויודע להבין שזה המצב. ולקבל אותו. אבל גם הילדה. שזה מאד מאד מכאיב לה. ושמרגישה שלא אכפת ממנה.
והרגשתי את הכאב מפלח אותי. ונבהלתי ממש.
הרגשתי את שני החלקים שהיא דיברה עליהם.
ופחדתי ממה שהילדה תעשה כשנצא מהפגישה.
הרגשתי את כדור השלג מחכה לו במעלה ההר. רק מחכה שנצא מהדלת כדי להתחיל להתגלגל במדרון.
ויצאתי מהפגישה.
והתיישבתי בבית הקפה שאני תמיד יושבת בו לאחר הפגישה.
וחיכיתי.
חיכיתי להתמוטטות. לשבר. לכאב הבלתי נסבל. לעצירת הנשימה.
וכלום לא קרה. הייתה שם דממה.
והופתעתי. לאן נעלם הכאב המפלח שהרגשתי בסוף הפגישה? אבל גם שמחתי. והרגשתי הקלה. לא היו בי כוחות להתמודד עם הנפילה הזו. ושמחתי שהיא לא הגיעה.
ולמחרת נתפס לי הגב.
פשוט נתקעתי.
זה קרה בשניה. במפתיע.
אני לא יודעת בוודאות שזה קשור. כי היו לי איתותים מהגב גם שבוע וחצי לפני שממש נתקעתי. ויחד עם זאת, גם הנושאים של הקשר היו איתי באותו זמן. והכאב עליו.
זה מעניין להתבונן בזה. ולנסות לבדוק בפגישה הבאה מה הגב מנסה לספר לי.
השבוע ביטלנו את הפגישה כמובן.
מקווה ששבוע הבא כבר נוכל להיפגש ולחקור את זה ביחד.
ובנתיים אני עדיין יושבת בסלון.
בתחושת הקלה עמוקה.
ועוד מעט אלך שוב להתקלח. ואשמח בזה מאד. זה ממש לא מובן מאליו כשכואב הגב שאפשר להתקלח.
ואני אמשיך לבדוק את האפשרויות החדשות שנפתחו לי בקשר עם אחותי ואחי.
אני לא רק הפגיעה שקרתה. והיא לא הדבר היחיד שמתווה את מי שאני.
אני יכולה אולי להניח אותה בצד רגע, ולהנות מקירבה איתם ברבדים אחרים.
הם המשפחה היחידה שנותרה לי.
למעבר לפוסט הבא - אני שמחה קטנה, שיכולתי, אני הבוגרת, להיות פה בשבילך
למעבר לפוסט הקודם - נהנית מהשקט, כל עוד הוא כאן