אני יושבת בסלון. סתם יושבת. סיימתי לא מזמן לשתות כוס קפה. ואני פשוט יושבת ומתענגת על הרגע הזה. אי אפשר להתייחס בקלות ראש למשפט הזה.

אני נושמת. צמד המילים הזה לא נכתב בקלות ראש. הוא נכתב עם תחושת הקלה. והכרת תודה. אני נושמת והלב שלי פתוח. ויש בתוכי שקט.שקט מוכר

שתיקה רועמת בתוכי. כוס הקפה על השולחן. הלפטופ על הרגליים טקס הכתיבה המוכר. התכנסות. אני מזמינה את המילים לבוא. הצורך נמצא שם. המילים ממאנות

יום שישי. שעת אחה"צ. מין רגע כזה של בין לבין. הבישולים שאביא לארוחת הערב, שאנחנו מוזמנות אליה, כבר בתנור ועל הכיריים. ונותר עוד זמן עד...

רגע של שקט. זמן לעצמי. אפשרות להתבונן במחשבות שלי. לנסות לאסוף אותן. חברה יקרה אמרה לי ״כבר הרבה זמן לא כתבת פוסט״. ״נכון״ עניתי לה. באמת...

בהמשך להתגלות של אותה ילדה קטנה ומופלאה, שנמצאת שם מתחת לכל שכבות ההשלכות, שעדיין לא ניפגעה, ומכילה את כל הפוטנציאל שהיה ועדיין גלום בי,...

לפעמים מתגלה משהו חדש במהלך המסע. זה מין רגע מפתיע ולא תמיד לגמרי ברור. השבוע היה לי רגע כזה. לשמחתי הייתי בדיוק בפגישה עם הפסיכולוגית...

הלילה היה אחד מאותם לילות נוראים. אלה שהיו עד הלילה רק זכרון עמום. התעוררתי ב 1:30 לפנות בוקר, בתחושה עמוקה שהפעם כלום לא יועיל. למרות...