כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa

חיפוש
  • Ahimsa

כשמשהו חדש לגמרי מתגלה


לפעמים מתגלה משהו חדש במהלך המסע. זה מין רגע מפתיע ולא תמיד לגמרי ברור.

השבוע היה לי רגע כזה. לשמחתי הייתי בדיוק בפגישה עם הפסיכולוגית שלי. והיא הבחינה בו. אני הייתי עלולה לפספס.

קול לא מוכר התעורר בי. ודיברתי על הצורך ביותר קלילות בחיי. המחשבה על הכבדות שמלווה אותי כל חיי, והתעצמה מאז שהתחלתי את המסע. אל מול הצורך בקלילות, מילאה אותי עצב עמוק.

זו הייתה הבנה עמוקה של מקורות הכבדות. מהיכן היא נולדה. וכמה הדברים יכלו להיות אחרת אילו רק לא הייתי נפגעת בגיל כל כך צעיר.

ופתאום גם הבנתי, כמה הצורך שלי בקשרים עמוקים, שבהם הכבדות היא אורחת כבוד, צובע את הקשרים שלי בצבע מסוים, ומגביל אותם.

כי אפשר ממש להיות באינטרקציה בקשר כזה, רק כשגם לצד השני מתאים כרגע שהכבדות תבקר אותו. כי כבדות זה דבר מדבק. אולי בעצם כמו כל רגש.

ופתאום לראשונה בחיי רציתי משהו אחר. רציתי קשרים קלילים יותר. בהם אפשר גם סתם לעשות דברים חסרי משמעות עמוקה, יומיומיים. ופשוט להנות ביחד. קשרים שבעבר אמרתי באופן חד משמעי ופסקני שהם לא מעניינים אותי. הם היו סתמיים לטעמי.

ואם אני מתבוננת על כל הקשרים בחיי, אני לא מרגישה שאני יכולה לקרוא להם באמת חברות. הם לא חלק ממשי וטבעי מהחיים שלי. הם מין פיסה מיוחדת, שמתממשת רק כשנרקם מין רגע מתאים למפגש. אני לא מרגישה שאני יכולה פשוט להרים טלפון כשמתחשק לי, באופן טבעי וחופשי ונינוח. זה לא קשרים כאלה.

אני הייתי בעצב עמוק על הגילוי. ואיפשרתי לעצמי להיות בכאב. ורגע אחרי שהיינו בכאב ביחד, הפסיכולוגית שלי הסבה את תשומת ליבי לדבר החדש שהתגלה. היא תארה את זה כרובד עמוק עמוק, וקדום מאד. קודם לפגיעה אפילו. קול של הילדה הקטנה, עוד לפני שהיא ניפגעה והכל השתבש.

אם עד היום כל פעם שהתייחסנו לילדה הקטנה, כאותה ילדה שנולדה לה בעקבות הפגיעה, עם כל השיבושים ביכולת ליצור קשר, ועם כל ההשלכות של אותה פגיעה שקרתה בגיל כל כך צעיר. אז פתאום הופיעה אותה ילדה במצב קדום יותר. במצב הטבעי בו היא נולדה. כמו שכולנו נולדים. עם בטחון בעולם. ועם יכולת לחוות קלילות, ושמחה ותחושת חיות בלי להרגיש שזה מסוכן. כי הפגיעה קרתה תו"כ משחקיות, והכל השתבש. גם היכולת לחוות קלילות.

אז היא שם. היא עדיין שם. היא לא נעלמה. זה לא שהפגיעה העלימה את הילדה הקדומה והמופלאה הזו. היא לא נמחקה. היא רק הייתה קבורה מתחת להררים של השלכות. ולא העזה לצאת. או שלא יכלה לצאת כי הדרך הייתה חסומה.

ועכשיו היא הציצה כדי לבדוק את השטח. האם אפשר כבר לצאת. האם הילדה הפגועה תאפשר לה.

הפסיכולוגית שלי אומרת שאני על הסף של השינוי. יכולה להבחין בילדה הקדומה הזו, ועדיין מופעלת ע"י הנוכחות של הילדה הפגועה. וזו התחלה. התחלה מרגשת עד דמעות.

והרי על זה הפילוסופיה של היוגה מדברת כל הזמן. המהות הטהורה, והשמחה, והפשוטה נמצאת בתוכנו, ורק מוסתרת ע"י המון שכבות של תעתוע.

ופתאום אני מבחינה בהרבה רגעים בחיי שהשעשוע מגיע לבקר. איזה דגדוג פנימי בבטן שמעיר את הצורך לצחוק. לפעמים בלי שום סיבה נראית לעין. וזה בכלל לא משנה. ואם המורה שלי ליוגה תמיד דיברה על השעשוע הזה. ועל החיות הזו. וממש לא הרגשתי שזה משהו שקשור אלי. פתאום יכולתי לראות איך זה יכול לנבוע מתוכי. בטבעיות. לא מתוך מאמץ.

לא להאמין שרק לפני כמה חודשים, בפסח, הרגשתי שאיבדתי את הדרך ולא ידעתי איך להמשיך וכתבתי את המייל שכבר אשתף בו.

כמה זה מתברר כל פעם, שאסור להרים ידיים. צריך להמשיך. גם כשהכל ניראה חסר תקווה. גם כשהיאוש ממלא כל חלל בתוכנו ומזמין את השיתוק.

כי רק אם אמשיך בדרך אוכל להיתקל ברגעים המופלאים האלה, שנוף חדש ומרגש מתגלה. נוף שכלל לא יכולתי להאמין לפני שמונה שנים שיוכל להתגלות בפני. וכמה יפה הנוף הזה.

פסח 2018

כותבת בלי לחשוב על מי יקרא. כותבת לעצמי. כמו פעם ממש מזמן. כשכתבתי כדי למצוא את עצמי. כשהתגליתי לעצמי מתוך המילים שהתגבשו.

אולי כי אני קצת מרגישה שהלכתי לאיבוד. זה יכול לקרות תו"כ המסע לריפוי שהולכים לאיבוד. אף אחד לא באמת יודע מהי הדרך. היא לא מסומנת. ולפעמים אפשר לבחור שביל שמוריד אותנו מהדרך הראשית. ולוקח זמן עד שמבינים שהשביל שבחרנו לא מוביל אותנו קדימה,אולי אפילו מחזיר אותנו אחורה, ולוקח גם זמן לחזור ולמצוא את הדרך חזרה אל השביל הנכון.

אתמול כשנסעתי לעבודה, הגעתי לרמזור אדום. שלושה מסלולים. בשניים מהם עמדו מכוניות, בחרתי את המסלול הכי ימני, שהיה פנוי. הרמזור התחלף תוך כמה שניות לירוק. ואני שהגעתי ממצב של תנועה, ועצרתי רק לרגע, יצאתי מיד לדרך. וראיתי במראה שלמכוניות שכבר עמדו כניראה כמה זמן באדום לקח קצת זמן להתחיל לנוע. ושמחתי שבחרתי את המסלול הכי ימני. כי התנועה עוד הייתה חיה בתוכי. והיה לי צורך להמשיך לנוע ולא לעצור.

ואז חלפה בראשי מחשבה, שכשאנחנו עומדים במקום הרבה זמן, קשה הרבה יותר להתחיל לזוז. כאילו שכבר יצאו מתוכנו שורשים ונאחזו באדמה. ועכשיו כדי לנוע צריך קודם להאמין שזה בטוח, ושכדאי לעקור את השורשים שנאחזים כל כך חזק, ולהתחיל לזוז. ואני ניזכרת, כמה קשה היה לי לצאת למסע הריפוי. כמה שורשים כבר היו שם, שנאחזו באדמה טובענית, רעילה, ששום דבר לא יכול היה לצמוח בה, ובכל זאת נאחזתי בכל כוחי, ולא יכולתי לעזוב, כי זה היה כל כך מפחיד. מפחיד לעזוב את המקום המוכר, למרות שהוא היה רע מאד, ולצאת אל הלא נודע.

ובשנים האחרונות, אני כבר בדרך זמן רב. לא נישארת זמן רב מדי בשום מקום במסע שלי, וממשיכה הלאה בנחישות, וכבר מכירה את התחושה של התנועה המתמדת, ויודעת שברגעים בהם אני בוחרת מסלול שמסיט אותי מהריפוי, נוצר בי גם צורך לעצור. ומיד כשאני עוצרת השורשים מתחילים להאחז באדמה. והשיתוק מגיע. ואני כבר מכירה אותו, ויודעת שאני חייבת להמשיך לנוע. זה לא תמיד פשוט לחזור ולזוז. תלוי לכמה זמן עצרתי באדום. ואז לפעמים מתגנב לו היאוש.

היאוש הוא דבר חמקמק. הוא יודע להתגנב לו דרך סדקים ממש קטנים ולא מורגשים שנפערים ולמלא את כל החלל הפנימי. וזה נורא חשוב לתפוס אותו מוקדם ככל האפשר. כי כמו השורשים שקשה לעקור אותם ככל שהם מעמיקים ומתרבים, גם את היאוש קשה לסלק ככל שהוא תופס יותר ויותר מקום בחלל הפנימי. כי הוא נורא כבד ומכביד. והוא משתק. ומשתף פעולה עם העמידה במקום והשורשים.

החגים הם תקופה מורכבת. מורכבת לכולם כניראה. וגם עבורי. מפגישה אותי עם עניינים לא פתורים בחיים שלי. ובמיוחד עם כל המקומות הכואבים מול המשפחה המורחבת שלי. והחופש שמצטרף לזה נותן הרבה מקום פנוי למחשבות. ולסערות. וליאוש. כי במהלך חיי היומיום לפעמים נידמה שכל מיני דברים כבר הישתנו. שהימשכתי בדרך. שאני כבר לא יכולה לחזור לאותם מקומות כואבים. שאני כבר פוגשת אותם אחרת. ופתאום אני מופתעת לגלות שלא. שבשניה אני חוזרת להיות אותה ילדה בודדה. שפוגשת את הילדה בתוכה שכל כך צריכה שיאהבו אותה ויחמלו עליה ויכירו בכאב שלה. ומופתעת לגלות שלפעמים עדיין אין לי מאיפה.

ולכל זה מצטרפות גם המורכבויות של הילדות שלי. הבכורה עם הקשיים שלה בויסות רגשי, שמייצרים אצלה כל כך הרבה סבל, ומאתגרים גם אותנו מאד ברמה יומיומית. והצעירה עם החרדות שמאד התגברו בחג, והפכו להתקף חרדה מתמשך ובלתי פוסק. ואני מוצאת את עצמי סופרת איתה דברים ללא הפסקה, ונושמת איתה, ובת הזוג שלי לוקחת אותה לבנות רוג'ומים ביער ומשננת איתה מנטרות. וכל זה מאפשר הקלה רגעית בלבד, וגורם לי להרגיש לפעמים שאין לי יותר מאיפה.

והיאוש מזהה את ההזדמנות ומגיע לבקר.

ואני מתרגלת יוגה. כמעט כל יום. וגם זה מספק הקלה. וגם זו רק הקלה רגעית.

ואני מרגישה את ההתכווצות שלי. את ההצטמצמות שלי לכדי נקודה ממש. את ההרגשה שאני רק שורדת. עוברת עוד יום ועוד יום. וההתכווצות הזו מרחיקה אותי מהחיים. עד כדי כך שאני אפילו לא מרגישה שאני מסוגלת לבקש עזרה חיצונית. אני לא מאמינה ביכולת של הדברים להשתנות.

נידמה שהלכתי לי בדרך שלי, במסע הבלתי פוסק, ומרחוק ראיתי שלט גדול. לא יכולתי לקרוא מה כתוב בו, כי הוא היה ממש רחוק. וככל שהתקרבתי המילים הפכו להיות ברורות יותר. וכשהגעתי אליו היה כתוב. עצרי. סוף הדרך עבור מי שעברה את מה שאת עברת. זה המקסימום שאפשר להתקדם. המשך הדרך לא נועד עבורך. לא בגלגול הזה לפחות. תחזרי בגלגול הבא.

ואולי זה נכון? אולי יש גבול למה שאפשר לעשות במהלך אחד של חיים.

לאחרונה, לצד כל התובנות שהתגלו, הדחף להגיד את כל האמת שלא תמיד משרת אותי או את הסובבים, הצורך לחרוג מהגבול מול אלה שדווקא הכי יקרים ומשמעותיים לי, ועוד כמה תובנות קשות, שאפילו הדף לא יכול להכיל, התגלתה תובנה חדשה. יש בי פחד עצום מטעויות. טעויות בקשרים עם אנשים. אני ממש מפחדת לטעות, מתוך מחשבה שאי אפשר לתקן. מחשבה שנולדה מתוך נסיון חיים. נסיון חיים בקשרים מול כל הקרובים לי ביותר, שהיום כבר יש סוג של נתק מולם, בגלל דברים שלא הצלחתי לתקן.

והפחד הזה מטעויות גורם לי לרצות לעשות הכל מושלם. להימנע ככל האפשר מטעות. מה שכמובן לא ניתן לעשות. ואם כבר טעיתי, נולד צורך מידי לחתוך ולתפוס מרחק. כי הרי אי אפשר לתקן. ועדיף לא להרגיש את הכאב הנורא שכרוך בטעות ובפחד מחוסר היכולת לתקן, והאובדן שלבטח יצטרף לזה עוד רגע.

והתובנה הזו לא משחררת אותי. היא רק מייצרת עוד ייאוש. עוד משהו שצריך לרפא. ויש כל כך הרבה דברים. דברים שנערמו להם במשך השנים, וכבר הפכו לטבע שני אם לא ראשון שלי. איך אפשר להמשיך כשיש כל כך הרבה?

ואני מזהה שכניראה סטיתי מהשביל המרכזי ועצרתי מול השלט ההוא, שאולי הוצב בשביל צדדי ולא במסלול הראשי? זה חשוב לזהות. זה השלב הראשון. עכשיו צריך לנסות לעקור בעדינות את השורשים שכבר התחילו להיווצר. את ההאחזות הבלתי נמנעת במקום הזה. ולהתחיל לחזור על עקבותיי, למצוא את הדרך חזרה לשביל הראשי. להיפתח חזרה לעולם. לאפשר לו להיכנס. להתבונן על הנוף ולנשום. להאמין שיש שם הרבה אנשים שאוהבים אותי, ומלווים אותי במסע הזה. ונכונים להושיט לי עזרה ולתמוך בי. אני לא באמת לבד. זה רק מרגיש ככה.

ואולי המייל הזה הוא השלב הראשון... ואולי כל התחושות הקשות שנתקעו בתוכי כשהתכווצתי כל כך, תוכלנה להפוך לאנרגיה ולהשתחרר חזרה אל העולם.

שיהיה חג רגוע ונעים. ושיגמר כבר...

#טיפולפסיכולוגי #קשר #ריפוי #מסעלריפוי

4 צפיות