חיפוש
  • Ahimsa

להבחין בהצלחות הקטנות

עודכן ב: ספט 28


לילה שני ברציפות שאני ישנה כמעט כל הלילה. וגם כשאני מתעוררת לרגע באמצע הלילה, משהו בי רגוע יותר ואני מצליחה מהר מאד להרדם חזרה.

מתישהו השבוע קרתה טרנפורמציה. היא קרתה בהחבא. בעדינות. אני לא יכולה לשים את האצבע במדויק על הרגע שהיא התרחשה. אבל היא ללא ספק קרתה.

וכשהיא קרתה היא השאירה סימנים לכך שהיא ביקרה פה. צריך לשים לב לסימנים. המורה שלי ליוגה תמיד אומרת שאנחנו מתוכנתים להבחין בכאב ובסכנה ובפחד. זה מנגנון הישרדותי. אנחנו פחות מודעים ונעצרים לסמן את מה שנעים, ושקט וטוב.

וחשוב לפתח את היכולת לסרוק את הגוף, או את התחושה, ולסמן ולשים לב לכל מה שנעים.

השבוע הבחנתי בסימן אחד כזה. מאד משמעותי. שהטרנספורמציה השאירה בדרכה.

חברה הזמינה חברות לחגוג איתה יומולדת בערבו של אחד הימים. אצלה בבית. על המרפסת מול הים. היא הזמינה גם אותי.

זה דרש ממני לנסוע שעה מהעבודה בכוון מנוגד לכוון הבית שלי. ואח"כ לחזור בלילה הביתה. וזה אחרי כמה לילות רצופים ללא שינה.

ללא ספק הייתי בתקופה מאתגרת מבחינה רגשית באותו רגע שהיא הזמינה. והתמודדתי עם תחושות לא פשוטות. אבל רציתי לנסוע. חשבתי לעצמי, זה יכול להיות נחמד לפגוש אותה, ואת החברות שלה. זה יכול לעשות לי טוב.

רגע רגע רגע. מה??? לא יכול להיות. אני שבכל זמן אחר של כאב בוחרת באופן אוטומאטי בהסתגרות. לפעמים אפילו נכנסת לי לכלוב הזכוכית, שמפריד אותי לגמרי מהעולם, כלוב שעליו אספר בהמשך.

שמפגש עם אנשים שאני לא מכירה תמיד מפחיד אותי, ומקשה עלי להביא את עצמי במלואי.

אני בוחרת לנסוע ליום ההולדת מתוך מחשבה שזה יכול לעשות לי טוב? זה לא פחות ממדהים.

וכמה חשוב ששמתי לב. ויכולתי לסמן לעצמי את הטרנפורמציה שקרתה.

זה לא אומר שמעתה והלאה זו תהיה הבחירה המועדפת עלי. זה לא אומר שכלוב הזכוכית נעלם לו לעד. אני משוכנעת שעוד אפגוש בו בעתיד. כי זה היה המנגנון ששמר עלי כל חיי. ומנגנונים ששומרים כל כך הרבה שנים, לא מוותרים על מקומם בקלות.

אבל זו בהחלט הייתה הצלחה שראויה לסימון, ולקשב. ולחגיגה של הרגע.

והעצב עדיין פה. יש פה איזה כאב עמוק ומהותי שמאותת שיש נושא שרצוי להתעסק בו. הוא כניראה קשור לנושא לא פתור סביב אמא שלי,

שלא ראתה ולא שמרה עלי. ואני אתעסק בו. באומץ. ובידיעה שזה עוד שלב חשוב במסע שלי בדרך לריפוי. ולא משנה כמה כאב זה יעלה. ובאיזה תהומות אולי אבקר בדרך, אני נוצרת בליבי את הרגע הזה של ההצלחה. של הטרנספורמציה. ואני אזכיר לעצמי את נקודת האור הזו, שמצטרפת להמון נקודות אור שכבר אספתי בדרך, והן יאירו לי את הדרך גם במקומות החשוכים ביותר.

וזה הזמן לשתף במייל שכתבתי לחברות יקרות, לפני חודשיים על כלוב הזכוכית

יש מילים שמתגבשות בראשי כבר מאתמול. מילים שרוצות למצוא את דרכן החוצה. אתמול לא היה לי זמן להתמסר להן.

עכשיו שקט כאן. ביתי הבכורה הסכימה ללכת לבית הספר. בת הזוג שלי לקחה את הבת הצעירה לבית הספר. והבית עומד לרשותי.

יש פה שקט עמוק שעוטף אותי כמו שמיכה של צמר גפן, ולאט לאט מחלחל גם פנימה ומלטף ומנסה להשקיט את הסערה שמתחוללת לה שם. והנשימה נפתחת.

התלבטתי אם לנצל את השקט כדי לתרגל יוגה. והמילים דחפו אותי לכתוב. גם זו יוגה.

הגעתי לשלב במסע הריפוי, שהוא כניראה בלתי נמנע, וחשוב מאין כמוהו, ויחד עם זאת מכאיב כל כך עד שהנשימה נעתקת. כבר ראיתי את השביל הזה כמה פעמים בעבר, צעדתי בו כמה צעדים, וחזרתי על עקבותיי. זה היה קשה מדי. מסלול למיטיבי לכת. ואני נזקקתי לעוד קצת נסיון בשבילים פחות מסובכים.

ועכשיו אני כניראה מוכנה. והתחלתי לצעוד בשביל הזה. בזהירות ועם המון חשש ממה שאפגוש בדרך.

זהו השלב בו אני מסוגלת לראות ולהבין כמה הטראומה שעברתי, ועיצבה את נפשי, והכאיבה לי כל כך לאורך חיי, ופגעה בי בכל כך הרבה מובנים, בעצם גרמה גם לי לפגוע ביקרות לי מכל. לא מתוך כוונה רעה. פשוט כי הנפש שלי לא יכלה לנהוג אחרת. ככה היא עוצבה. זו הדרך היחידה בה ידעתי לייצר מערכת יחסים עם ביתי הבכורה, דרך שגרמה לה להרגיש בודדה לאורך כל כך הרבה שנים. זו האפיגנטיקה שהשפיעה ועיצבה את ביתי הצעירה, ואולי עוררה את כל הפחדים והחרדות, והקשתה על יצירת נפרדות.

והרבה מהמורכביות שמשפיעות על חיי הילדות שלי, ומקשות עליהן כל כך, כניראה התעצמו בעקבות מה שאני הבאתי לתוך הקשר איתן, ומתוך ההורות שלי.

ואני ערה לזה שהמקום שממנו אני מתבוננת על כל זה, הוא לא מקום שיפוטי. אני לא כועסת על עצמי, ולא מרגישה אשמה. כי אני לגמרי מבינה שעשיתי תמיד הכי טוב שאני יכולה. ויחד עם זאת, זה כל כך מכאיב שבעקבות מה שאני עברתי כשהייתי כל כך קטנה, וששילמתי עליו מחיר כל כך כבד, ואני עדיין משלמת, ואולי אשלם עוד שנים רבות, גם הילדות שלי נאלצות לשלם מחיר. וגם בת הזוג שלי. ובטח עוד הרבה אנשים נוספים.

וזה כאב בלתי נסבל. וזה כאב בלתי נמנע. וכניראה שמגיע רגע שאי אפשר להמשיך את מסע הריפוי בלי לעבור בשביל הזה. כל השבילים האחרים מסובבים אותי במעגלים ומובילים אותי חזרה לשביל הזה. שרק הוא יכול לאפשר לי להמשיך קדימה במסע.

ואיזה מזל שיצאתי למסע לפני כמעט שמונה שנים, וצברתי כל כך הרבה נסיון וכלים שמאפשרים לי עכשיו ללכת בשביל הזה בבטחון, שיש לי כל מה שנדרש כדי לעבור אותו בהצלחה.

ויחד עם זה, כל החזיתות האלה שאני מתמודדת איתן עכשיו, לפעמים מרגישות קצת יותר מדי. והנפש שלי מכירה מנגנון אחד במצבים כאלה. התכנסות. הסתגרות מפני העולם. הגנה על עצמי מפני כל כאב נוסף. וזה מרגיש מאד מאד לבד.

באפריל 2012 כתבתי לפסיכולוגית שלי:

"לפעמים נדמה לי שאני בתוך כלוב של זכוכית, יש אנשים מסביב, הם רוצים לגעת בי, לחבק אותי, לנחם. אבל זה לא מגיע אלי. זה נתקע בזכוכית ומתפזר. אני לא מרגישה את החום שלהם, אני לא שומעת את המילים. יש שקט נורא בתוך הכלוב שלי. ובתוך השקט הזה יש מקום רק למחשבות שלי. אין מקום לאף אחד אחר. ואני רוצה להושיט יד ולגעת. אני רוצה להרגיש חום אנושי ולהתנחם. אני רוצה להיות ילדה קטנה שאמא שלה מחבקת אותה, וממלמלת לה בשקט, והמלמול מרגיע, ומלטף את הכאב."

מאז כבר הצלחתי לצאת מהכלוב הזה של הזכוכית, ולהיות במגע עם העולם, וליצור קשר אנושי, ולהרגיש את החום הזה, ולהתנחם. והתחושה הזו שאני חלק מהעולם, ויכולה ליצור קשר, ולהאמין שלאנשים באמת אכפת ממני הייתה חדשה ומדהימה ומאפשרת.

ועכשיו נדמה לי שכלוב הזכוכית חזר. אני מסתכלת דרך הזכוכית החוצה, ורואה את האנשים, ורוצה להרגיש את החום שלהם, וזה לא מגיע אלי. ואני פה לגמרי לבד.

ובכל זאת אני מזהה משהו שונה. פעם רציתי שהאנשים מבחוץ ישברו את כלוב הזכוכית, ויוציאו אותי. לא האמנתי ביכולת שלי לצאת משם לבד.

היום אני יודעת שיכול להיות שהכלוב הזה אולי מגן עלי עכשיו. ומאפשר לי לצבור כוחות. ולשמור על עצמי. ועוד רגע, כשהסערות פה בבית קצת ירגעו, והנפש שלי תמצא קצת שקט, אוכל בסבלנות לחפש את הפתח של הכלוב. כי הוא נמצא שם. כבר יצאתי ממנו בעבר. ואוכל לבחור בעצמי לפתוח אותו ולצאת חזרה אל העולם.

ועד אז אמשיך להיות בכאב. להיות לגמרי נוכחת ולחוות אותו בגלים, ובכל פעם שהוא יגיע אאפשר לו לעבור דרכי ולהמשיך לדרכו.

ועד אז אמשיך לעשות הכי טוב שאני יכולה בשביל הילדות שלי.

ועד אז אמשיך לאהוב אותן בכל כוחי ואלווה אותן בחמלה, ואהבה, ותמיכה בדרכן המורכבת. ואדע שהן צוברות כרגע נסיון במסע שלהן, כבר בגיל צעיר, נסיון שיאפשר להן לבחור כל שביל בו הן תפגושנה בדרך. ללא חשש.

ואולי לרגעים אוכל להרגיש את החום שזורם מכל מי שנמצא שם מחוץ לכלוב הזכוכית ורוצה להגיע אלי ולגעת בי. וזה יתן לי את הכוחות להמשיך. כי השמש כן מחממת דרך כלוב הזכוכית.

והמייל הזה הוא כניראה צעד ראשון קטן בדרכי למצוא את הפתח החוצה.

#טיפולפסיכולוגי #ניתוק #קירהזכוכית #ריפוי

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa