הגעתי היום ממש מוקדם למשרד. כהרגלי. יצאתי מהבית כשהיה עדיין חשוך. השמיים רק התחילו להתבהר. והעננים במזרח, נצבעו בגווני ורוד ואדמדם של זריחה

שתיקה רועמת בתוכי. כוס הקפה על השולחן. הלפטופ על הרגליים טקס הכתיבה המוכר. התכנסות. אני מזמינה את המילים לבוא. הצורך נמצא שם. המילים ממאנות

אני מלאה מלאה בעצב. ולפעמים הוא זולג החוצה בצורת בכי לא צפוי. זה אפילו לא בדיוק בכי.

השיבעה הסתיימה ביום שני בצהריים. חזרתי הביתה. וישנתי כמה שעות. הייתי ממש תשושה.

החלטתי להיפרד מהפסיכולוגית שלי. אני לא חושבת שיש מילים שיכולות לתאר את עוצמת רעידת האדמה של המשפט הזה.

אני כותבת עכשיו מתוך מקום גולמי ולא מעובד. אני כותבת מתוך המחויבות שלי לאמת העמוקה. כואבת ככל שתהיה.

בדצמבר אימצתי חתול גור, שאמא שלו נעלמה. הוא היה בן חודשיים בערך. גור קטן ושובב. הבת הקטנה שלי ביקשה. חברה שלה מצאה אותו.

הילדה הקטנה בתוכי מתקשה להסתכל בעיניים. היא מופיעה בתוכי בזמני מצוקה. והיא לא מסוגלת להסתכל בעיניים של מי שמולה. בכלל לא משנה כמה מיטיבות

אני ניגשת לכתיבת הפוסט הזה בחשש. מילים מסתובבות לי בראש כבר כמה ימים. ומשהו מונע ממני כל פעם לשבת ולכתוב. אולי אני מפחדת מההשלכות שעלולות...

שעת בוקר מוקדמת. יושבת על המרפסת. מקדמת את פניה של השנה החדשה. הקפה מחכה על השידה לידי. האוויר נעים. ורוח קלה מלטפת. מתמסרת לתחושה הנעימה

והעצבות מגיעה. עצבות מרפאת. ואני מברכת אותה על בואה. היא לא מגיעה במלואה. היא רק מרפרפת איפשהו בתוכי. כניראה זה מה שיכול להתאפשר כרגע.

אני יושבת לי בסלון. מהחלון למרפסת נשקף לו עץ הסיגלון הענק, שענפיו מתנועעים בעדינות ברוח. אני כל כך אוהבת את התנועה העדינה הזו שלו.

רגע של שקט. זמן לעצמי. אפשרות להתבונן במחשבות שלי. לנסות לאסוף אותן. חברה יקרה אמרה לי ״כבר הרבה זמן לא כתבת פוסט״. ״נכון״ עניתי לה. באמת...

בהמשך להתגלות של אותה ילדה קטנה ומופלאה, שנמצאת שם מתחת לכל שכבות ההשלכות, שעדיין לא ניפגעה, ומכילה את כל הפוטנציאל שהיה ועדיין גלום בי,...

לפעמים מתגלה משהו חדש במהלך המסע. זה מין רגע מפתיע ולא תמיד לגמרי ברור. השבוע היה לי רגע כזה. לשמחתי הייתי בדיוק בפגישה עם הפסיכולוגית...

לילה שני ברציפות שאני ישנה כמעט כל הלילה. וגם כשאני מתעוררת לרגע באמצע הלילה, משהו בי רגוע יותר ואני מצליחה מהר מאד להרדם חזרה. מתישהו...

שוב התעוררתי באמצע הלילה. מסתכלת בשעון. 2:30. את השעה הזו כבר מזמן לא פגשתי. רגילה לפגוש את השעות 4:00 ואילך. כבר לא ניבהלת מזה. בדרך...

ראויה לאושר, ומי לא? ובנתיים, פוערת האדמה לועה מפעם לפעם. אני, מן הראויים, צועדת על קרקע בטוחה לנפול קחי אותי אדמה טובה כסי עיני בעפר...