ראויה לאושר, ומי לא?
ובנתיים, פוערת האדמה לועה מפעם לפעם.
אני, מן הראויים, צועדת על קרקע בטוחה לנפול
קחי אותי אדמה טובה
כסי עיני בעפר שחור מיראות
ויאמרו, איבדה עצמה לדעת מבלי דעת
ומעבר לתהום מאירה השמש גם לי
קצוב הזמן עד השקיעה
תן לי כח לעבור שקיעה נוספת
תן לי עוז לחיות אל האור
ויתהו, מבלי דעת?
פעם חשבתי ששם הכל התחיל. בשיר הזה שכתבתי אי שם עמוק בתוך גיל ההתבגרות. שיר שנכתב על הצד השני של דף בתוך מחברת שחורה שהיא כמו קלסר. הצד הראשון של הדף נשאר חלק. למה? אולי חשבתי שכך אוכל להסתיר את רגשותי מהעולם. מי שיפתח את המחברת יראה דף חלק, ולא יעלה על דעתו שבצד השני חבוי הכאב שלי. בפועל אף אחד לא פתח את המחברת, חוץ ממני.
אז, לא העליתי בדעתי שהכל התחיל בגיל הרבה הרבה יותר צעיר. גיל שאין לי ממנו אפילו זכרון מוחשי. רק זיכרון שנצרב בתאי הגוף שלי. והשיר הזה היה רק אחד התוצרים של מה שקרה. ובעצם, כניראה כן ידעתי. כל חיי חייתי בצל הידיעה.
אבל בל נקדים את המאוחר.
התהום הזו, התהום הפעורה שמאיימת לבלוע אותי, ליוותה אותי לאורך כל ילדותי, התבגרותי והצבא. והיא אכן בלעה אותי פעמים רבות. והצורך לא להיות, התלווה לזה באופן טבעי. כי מי רוצה לחוות את הכאב הבלתי נסבל הזה. לגמרי לבד. ללא שום כלים אמיתיים לשאת אותו.
אבל הנפש שלי כן האמינה בתוך תוכה שאפשר לחיות אל האור. שהוא נמצא שם איפשהו. רק צריך מספיק אומץ וכוחות לשאת את הכאב.
זוכרת את עצמי בתור נערה מתבגרת עומדת על מרפסת הבית שלי, בלילה. מביטה בכוכבים. מלאה בכמיהה לאהבה. ומשננת לעצמי. לא ייתכן שזה כל מה שיש. אין מצב. חייב לחכות שם משהו אחר, נוסף. אחרת מה הטעם בכל זה?
ומה שכניראה הציל אותי, זה מנגנון ויסות רגשי מאד מפותח. יכולת להתנתק פיזית ורגשית. והאמונה הפנימית הזו, שהייתה גרגר קטן בתוכי, ובכל זאת כניראה משמעותי, שחייב להיות שם משהו נוסף שמחכה לי.
וחייתי את חיי בניתוק מאנשים. ונמנעתי מכל קשר משמעותי. זה היה מסוכן מדי.
וחייתי את חיי בסוג של ניתוק מעצמי. כי רק ככה יכולתי להימנע מהתהומות. כמו רובוט. בלי יכולת להבין מה אני מרגישה. בלי יכולת לחוות. בצורה שכלתנית לגמרי.
והצלחתי לפתח קריירה, ואפילו להקים משפחה. כי הנפש שלי ידעה לזהות שבת הזוג שלי טובה לי. למרות היותה שונה ממני לגמרי.
הגרגר הקטן בתוכי זיהה אותה, ונאחז בזה.
עד שיום אחד, כאמור, בפגישת הדרכת הורים, הבנתי שהניתוק הזה, מונע ממני ליצר קשר משמעותי עם ביתי הבכורה. ושאני מאבדת אותה. ואז יצאתי לדרך.
לאורך כל הדרך, המילים איפשרו לי לדעת מה אני מרגישה. באמצעות הכתיבה התבהרתי לעצמי. פשוט נתתי למילים לזרום ולהתגבש להן כפי שהן רצו. וקראתי וידעתי איפה אני. למדתי לבטוח במילים שיוצאות ממני.
ואיזו דרך מטורפת עברתי. אני אחרת לגמרי היום, ממי שהייתי כשיצאתי לדרך. ולראיה המילים שכתבתי אתמול.
22.6.2018
"זהו יום מורכב עבורי. יום של גם וגם. זהו גם יום הנישואין שלי, וגם יום פטירתה של אימי, בדיוק שנתיים אחרי יום הנישואין שלנו.
יום שהשמחה והעצב שזורים בו.
ואני מוצאת שקצת קשה לי לחוש כל אחד מהרגשות האלה עד תום ביום הזה, אז בעצם זה גם יום של הימנעות. אני מורידה את הראש ומחכה שהיום הזה יעבור. מתכנסת לתוכי בדרך הכל כך מוכרת לי. נושמת. ומזמינה את השקט להיכנס.
התעוררתי מאד מוקדם. לא הופתעתי. יום כזה ממש מזמין התעוררות מוקדמת. ואז תירגלתי שעה יוגה. תרגול עמוק, ואיטי, ומלא התכוונות. ולאט לאט הרגשתי איך השקט זוחל לתוכי וממלא בי כל חלל אפשרי. שקט עמוק וצמיגי ומלטף. ושמחתי בו.
ושמחתי ביכולת הזו שכבר מושרשת בי לאסוף את עצמי אל המזרון, גם ברגעים הכי קשים, מתוך ידיעה עמוקה שאני מיטיבה עם עצמי בדרך הכי נכונה שאני יכולה.
ובזמן הזה שאני מאפשרת לעצמי להיות עם עצמי ועם המחשבות שלי, פתאום עולים בי זכרונות מפסטיבל היוגה שהייתי בו. פעם ראשונה בפסטיבל היוגה. פעם ראשונה בחיי בפסטיבל כלשהו.
שלושה ימים של שמחה טהורה ופשוטה. שלושה ימים של תחושת שייכות. מוקפת באהבה ובתחושה של חופש ושחרור.
לראשונה בחיי יכולתי להביא את עצמי בצורה אותנטית לחלוטין, ללא הגנות, וללא מסיכות. ולהרגיש לגמרי שייכת. לאורך זמן.
לפני כן, מעולם לא הרגשתי שייכת. תמיד התאמצתי להשתייך. להרגיש חלק מ. ומאמץ כזה לא מאפשר אותנטיות. ובטח ובטח לא מאפשר תחושת שייכות. הוא לא מאפשר להביא את הפגיעות. ולא מאפשר לאחרים לראות אותי כמו שאני באמת ולהתחבר.
זה מאמץ מכאיב שליווה אותי כל חיי. וגרם לי תמיד להתבונן בדברים מהצד. ואף פעם לא להרגיש שייכת. זה ייצר בדידות נוראית.
ופתאום בפסטיבל, הכל היה אחרת. וזה לא, שלא היו רגעים בהם פתאום משהו צרם לרגע, ומנגנונים קדומים ניסו להרים את ראשם, ולרגעים מצאתי את עצמי מתבוננת מהצד ובודקת בעזרת החיישנים הכל כך רגישים שלי, האם אני באמת שייכת? האם באמת אוהבים אותי כמו שאני? או שזהו חזיון שווא.
אבל אלו היו רגעים ספורים. ויכולתי להבחין בהם, ולהרגיע את הילדה שבי, שקשה לה כל כך להאמין שמשהו מהותי באמת הישתנה. ויכולתי לחזור חזרה להיות נוכחת במלואי בתוך הרגע.
ושמתי לב, שלאורך שלושת ימי הפסטיבל נכחה בי כל הזמן שמחה. שמחה, ואיזה סוג של קלילות. כל כך לא מוכרת לי. כל כך חדשה ומענגת.
ונולד בי צורך לשמר את הקלילות הזו.
והחזרה לשגרה הייתה מורכבת ומבהילה. איך קלילות החדשה הזו, והנעימה, תמצא את מקומה בחיי היומיום שלי. מלאי המורכבות.
וכל המחשבות העמוקות האלה, וההתבוננות המתמדת לתוכי, האם הם יוכלו לחיות בכפיפה אחת עם קלילות?
אין לי תשובה לזה עדיין. ויחד עם זאת, עצם התעוררות הרצון הזה לאפשר לקלילות להיות חלק ממני. כבר מייצר בתוכי תקווה לשינוי.
ואני מנסה להכין בתוכי מקום לקלילות. לפתוח לה דלת. לדוג הזדמנויות להזמין אותה פנימה. לא להיבהל ממנה. לא להימנע. להיפך. להיזכר כמה היא נעימה לי ומשמחת אותי.
ואני שמה לב לאחרונה שהסנקלפה (התכוונות) שאני מזמנת בזמן תרגול היוגה, התחלפה משקט לשמחה.
הפסיכולוגית שלי אומרת שיש בתוכנו סוג של חיישן, שמנסה לזהות כל שינוי שקורה לנו, ונבהל כשהוא קורה. ומנסה להחזיר את הדברים לקדמותם. כדי להישאר במקום המוכר והידוע.
נדרש אומץ כדי לאפשר לשינויים לקרום עור וגידים ולהפוך לחלק מאיתנו. ולהישאר.
ואני כבר למודת נסיון בשינוי. הרי חוויתי כל כך הרבה שינויים בשנים האחרונות. ואני יודעת שגם השינוי הזה ימצא את מקומו וירגיש מוזמן להישאר. אני סבלנית.
שיהיה סופשבוע נעים, מלא בקלילות ושמחה, והכי חשוב אהבה וחיבור ותחושת שייכות."
למעבר לפוסט הבא - אהימסה - אי אלימות
למעבר לפוסט הקודם - הכי טוב שאני יכולה