נרדמתי בסביבות 22:00, הייתי מותשת לגמרי מהיום הזה. רק כדי להתעורר בסביבות 23:00 ולהבין שהלילה הזה אבוד. השעה כבר 1:25. אין לי מושג איך...

אני מודה לשלווה שממלאת אותי. לשלווה העמוקה ולשקט שמלווים אותי. לפעמים אני כמעט מרגישה שאני נעה בתוך ענן של צמר גפן רך שעוטף אותי ומשקיט...

אתחיל באזהרת מסע. זה כניראה הולך להיות פוסט כבד וקודר. אז מי שזה לא מתאים לו, זה הזמן להפסיק את הקריאה. אני עמוק בתוך בור. והכל אפל פה...

ראויה לאושר, ומי לא? ובנתיים, פוערת האדמה לועה מפעם לפעם. אני, מן הראויים, צועדת על קרקע בטוחה לנפול קחי אותי אדמה טובה כסי עיני בעפר...