כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa

חיפוש
  • Ahimsa

מתחיל באפילה


אתחיל באזהרת מסע. זה כניראה הולך להיות פוסט כבד וקודר. אז מי שזה לא מתאים לו, זה הזמן להפסיק את הקריאה.

אני עמוק בתוך בור. והכל אפל פה בתוך הבור. הבור כניראה כל כך עמוק שאפילו קרני שמש בודדות לא מצליחות להגיע לכאן. קשה לכתוב דברים לא קודרים כשנמצאים במקום כל כך אפל.

איך הגעתי לכאן? הדרך במורד הייתה כניראה ארוכה. ונמשכה לאורך זמן. לפעמים לא שמים לב שמתדרדרים במורד. ואז, לא מצליחים לעצור את הירידה. ומגלים שהגענו לבור כבר מאוחר מדי. כשאנחנו בתחתיתו. הרבה יותר קשה לטפס חזרה למעלה מתחתית הבור.

המילים מסתובבות בתוכי כבר כמה ימים, ורוצות לצאת. וכל הזמן נמנעתי מלכתוב אותן. מעדיפה לכתוב מהמקומות הטובים. אחרי שחוויתי משבר ויצאתי ממנו. מעדיפה לשלוח מסר של תקווה. ואז אני חושבת לעצמי. זו לא חוכמה לכתוב תמיד ממקום של כוח. לפעמים חשוב להישיר מבט גם לאפילה שנמצאת בתוכי. זה אמיתי. זו המציאות. וזה שם.

הרבה מזה קשור כניראה לזה שאני חולה בשבוע האחרון. והייתי לבד חלק גדול מהזמן. כי בת הזוג שלי הייתה באילת עם הקטנה. והבכורה נסעה קצת לאח שלי. כי לא יכולתי להיות איתה. וכשבת הזוג שלי חזרה, היא לקחה את הבנות כדי לאפשר לי לנוח. לנוח לבד. מאד לבד.

אני תמיד מתגעגעת נורא לאמא שלי כשאני חולה. אני ניזכרת בעצמי בתור ילדה. שוכבת חולה על הספה בסלון. ואמא שלי עם הסיגריה והקפה השחור במטבח פותרת תשבצים. מדי פעם ניגשת אלי. מניחה יד על המצח שלי לבדוק אם יש לי חום. ואם כן מניחה מטלית לחה וקרה על המצח שלי. זה כל כך מנחם. ובאותו רגע אני מרגישה שאמא שלי אוהבת אותי. ודואגת לי. ושומרת עלי.

ועכשיו אני פה לבד. מתגעגעת נורא לאמא שלי.

לאורך כל השבוע האחרון לא יכולתי לתרגל יוגה. אפילו לא יכולתי ממש לנשום לעומק. וכשאויר לא נכנס, לא ניכנסת קלילות. נהיים רק כבדים יותר ויותר. ופגיעים. וברגעי הפגיעות, הבדידות מגיעה לבקר. שלום לך בדידות. אני מכירה אותך היטיב. את מאד אוהבת לבקר בבור שלי.

תחושת בדידות היא אויב מסוכן וערמומי. כמעט תמיד מתלווה אליה היאוש, חבר קרוב שאוהב לבוא לבקר מיד אחריה. היא פותחת את הדלת. והוא מצטרף.

עדיף לא לאפשר לבדידות להישאר לאורך זמן. עדיף שהיא תלך לפני שהיאוש יגיע גם.

מיד חושבת מי יוכל לעזור לי להפיג את הבדידות.

בד"כ האפשרות הראשונה היא בת הזוג. אבל היא לא הייתה פה. וגם כשהיא כבר כן הייתה פה, אנחנו בתקופה קצת מורכבת, ומרוחקות אחת מהשניה. היא כניראה יותר תורמת כרגע לתחושת הבדידות מאשר מפיגה אותה.

אז האפשרות הבאה בתור היא מעגל המשפחה הבא. לצערי הרב, לא במקרה שלי. אמא - לא פה כבר שנים ארוכות. אבא - אנחנו לא בקשר כבר כמה שנים. אחות או אח - קשר סתמי שגם הוא רק מגביר את תחושת הבדידות.

אוקיי. אז חברות...

ופה אני פוגשת מורכבות חדשה לגמרי. מה זה בשבילי חברות? יש לי בכלל כאלה?

עד לא מזמן, הייתי בטוחה שקשר יכול להיות משמעותי רק אם הוא כמעט סימביוטי. מין סוג של נפש תאומה. מישהי שיכולה להבין אותי לעומק, ואני יכולה להבין אותה. שהקשר איתי חשוב לה כמו שהקשר איתה חשוב לי. קשר שמקבל תיקוף כמעט יומיומי. קשר בו ארגיש בטוחה. קשר שבפועל יכולתי לשמר רק במערכת יחסים רומנטית. וגם זה לזמן מוגבל. מעולם לא בקשר חברי רגיל בעולם האמיתי.

היום אני כבר מבינה, שהקשרים שחיפשתי הם קשרים לא מציאותיים. שנבעו מהפגיעה ומהצורך שלי לחצות את הגבול כדי להרגיש בטוחה, ומיד אח"כ לאבד את תחושת הבטחון, כי הגבול נחצה.

קשרים שנוצרו ומיד התפרקו והשאירו אותי באותה תחושת בדידות איומה.

ובזמן האחרון, אני מבינה שאני מתחילה לייצר קשרים אחרים. חברויות שונות. קשרים שאפשר לשמור בהם על מרווח נשימה ועדיין להרגיש בטוחה. בטוחה ברצון של הצד השני בקשר. בטוחה בכוונות הטובות ובאהבה של שני הצדדים. קשרים שיש בהם מקום גם לקלילות.

ואני עדיין לא יודעת בדיוק, ולא מבינה, מה מקומם של הקשרים האלה כשאני במצוקה...

דיברתי עם חברה, והתחושה שעלתה בי, היא, שרוב האנשים תירגלו לאורך חיים שלמים, מהילדות ועד הבגרות, איך מייצרים קשר חברי, איך שומרים עליו לאורך זמן, איך מרגישים בטוחים, איך נעזרים בו בזמנים קשים. והם יצרו ופרקו קשרים לאורך שנים רבות, וצברו נסיון רב. ואני מתחילה לתרגל את זה רק עכשיו. יש לי מעט מאד ותק בתחום הזה, וכמעט אפס נסיון. אני כמו ילדה קטנה שרק מתחילה ליצור קשר עם חברות ולהבין מה זה אומר. וכמה מותר. ומתי, אם בכלל, אפשר להתקשר. ומתי עדיף לאפשר מרחק. ואיך לא מרחיקים לכת, ולא פורצים גבול, ולא מעמיסים על הצד השני. ולמה אפשר לצפות.

קשה להיות במצוקה כשהקשרים החבריים בחיי עדיין לא לגמרי ברורים, ואני עדיין לא יודעת איך להעזר בהם כדי לשכנע את הבדידות ללכת, רגע לפני שהיאוש יגיע גם הוא.

ואני עוצרת לרגע, ושמה לב שעד כה נכח פה באופן בלעדי ה"רק". רק אפילה, בדידות וכבדות. נזכרת בפתק שרשמתי לעצמי. אם יש "רק" אני מפספסת משהו. כדאי להרחיב או לשנות את נקודת המבט כדי למצוא את ה"גם וגם".

וזה גורם לי להיזכר בתקופות עבר, כשהבדידות היגיעה. הייתי נכנסת לטרוף של חיפוש עם מי אני יכולה ליצור קשר. והייתי מחדשת קשרים ישנים מהעבר, מתוך תחושת דחיפות איומה שאני חייבת שמישהו יציל אותי. והייתי נכנסת ללופים של חיפוש בתוך מכתבים ישנים, או דברים שכתבתי, רק כדי למצוא איזושהי הקלה. וזה כמעט תמיד לא הועיל. וכמעט תמיד היאוש היגיע לבסוף גם הוא.

הפעם אני בתוך תחושת הבדידות הזו כבר ימים ארוכים. ואפילו בלי תרגול היוגה, מצליחה להכיל אותה. מצליחה לשמור על איזה שקט בתוכי ואפילו חיכיתי בסבלנות שזה יעבור.

עד היום. שהיה משבר נוסף עם בת הזוג שלי. שהשאיר אותי בתחושת אשמה כבדה. יחד עם תחושת תסכול וכעס. ופתאום כבר לא יכולתי להכיל. והיאוש כבר כמעט התדפק על הדלת.

וגם אז, הייתה בתוכי ידיעה עמוקה, אם כי חלשה וכמעט לא מורגשת, שגם את זה אוכל להכיל. וגם זה יעבור.

ויחד עם כל התחושות האלה, עשיתי משהו נוסף שלא הייתי מסוגלת לעשות עד כה.

פניתי לחברה. חברה חדשה. קשר שעוד לא עמד במבחני רגעי מצוקה. והיא, לא יכלה להיות שם בשבילי. והסבירה לי למה. וזה היה לגמרי בסדר. וזה לא גרם לי להינעל. זה לא גרם לי לרצות להחריב את הקשר. הבנתי לגמרי למה היא לא יכולה. ועצם זה שפניתי, והיא הייתה מסוגלת להגיד לי שהיא לא יכולה. ואני יכולתי להכיל את זה. היה לי מאד משמעותי.

ואז כתבתי לפסיכולוגית שלי, שענתה לי, ותמכה בי, והבינה אותי לעומק באופן שרק היא מסוגלת, למרות שהיא בחופשה. וזה היה מאד מנחם. אך עדיין לא מספיק כדי להוציא אותי מהבור.

ואז כתבתי את הפוסט הזה. שהתחיל באפילה. ותוך כדי שהמילים זרמו מתוכי אל הדף, קרני אור זהירות התחילו לגשש את דרכן אל תוכי. או אולי מתוכי החוצה. כוחו המופלא של הריפוי דרך המילים. ובכלל לא משנה מי יקרא. הריפוי כבר קרה.

והבדידות הבינה שהיא צריכה להמשיך בדרכה... הפעם היא לא תצליח לפתוח את הדלת לייאוש.

#טיפולפסיכולוגי #קשר #דיכאון #כתיבה #ריפוי #תהום #תהומות

8 צפיות