שעת בוקר מוקדמת. כולם עדיין ישנים. אפילו השמש.
יושבת בחוץ ומקשיבה לקולות. כלב נובח במרחק. ציפור משכימת קום מצייצת לה מדי פעם. איזו דבורה פעלתנית חולפת לידי בדרכה לאסוף צוף. ומדי פעם עובר לו רכב הרחק בכביש הראשי, וקולו נישא עד אלי.
נושמת עמוק. השעה הזו ממלאת אותי שקט. שקט מבורך.
בת הזוג שלי נסעה עם ביתנו הקטנה לאילת לכמה ימים. הבכורה לא רצתה להצטרף. היא נישארה בבית. וגם אני נישארתי באזור. מחויבת לעבודה ולביתי הבכורה. דאגתי שהבכורה החליטה להישאר. היא בתקופה מורכבת מאד. סובלת מאד מהעוצמות הרגשיות שגואות בה והיא מתקשה לווסת. והשילוב של המודעות שהתפתחה בה לגבי ההשפעה של זה על הסביבה, והמחירים שהיא משלמת במערכות יחסים, עם הקושי לווסת, מייצר אצלה המון סבל, ומתיש אותה מאד. ואני חוששת להשאיר אותה שעות רבות בבית לבד.
שלשום חזרתי הביתה עייפה לאחר יום עבודה ארוך, מצאתי אותה באחד מהמצבים האלה בהם היא סוערת מאד ולא יודעת איך להוציא את הרגש באופן לא פוגעני כלפי, ולא מסוגלת לווסת. הבנתי שיש בה צורך חזק בקירבה שלי, והיה בה גם צורך חזק מאד להציק לי, לזרוק עלי דברים, להתגושש איתי. הייתי איתה. ולא ניגררתי לעימות. וניסיתי לתת לה ואלידציה. והתמלאתי חמלה. וגם ייאוש. כי הרגשתי מותשת בעצמי. וכואבת את כאבי. והרגשתי שאני לא מסוגלת לתת לה בדיוק את מה שהיא צריכה. היא רצתה שאחבק אותה, בו בזמן שהיא אמרה לי דברים פוגעניים. ולא יכולתי.
ולצד זה שכאבתי את כאבה, גם רציתי שהיא תפסיק. רציתי שקט. רציתי שהיא תוכל לבד ולא תזדקק לי כל כך. ובכל זאת נישארתי לצידה ופשוט דיברנו מדי פעם. עד ששתינו הותשנו והלכנו לישון.
ואני הרגשתי אשמה איומה. אשמה שידעתי בדיוק מה הילדה שלי צריכה כדי להרגיע את השדים בתוכה, ולא הייתי מסוגלת לתת לה...
באמת??? ניראה לי שאני מסוגלת ליותר. שאני יכולה להיות לגמרי כנה עם עצמי, הרגשתי אשמה איומה שלא סבלתי אותה באותו רגע. שרציתי שהיא תהיה אחרת. ולו לרגע אחד.
ועם האשמה הזו קמתי. ועם האשמה הזו נסעתי לעבודה. אשמה איומה, ודאגה אינסופית לבכורה שלי.
ואז דיברתי בטלפון עם הפסיכולוגית שלה. סיפרתי לה את מה שקרה. והיא אמרה לי. זה מדהים איך שהיית שם בשבילה. ואיך שהצלחת למנוע את ההתפרצות של הזעם שלה ואת העימות. את זוכרת איך במצבים אחרים זה נגרר לעימות. והפעם בזכות הסבלנות שלך, ואיך שהיית בשבילה זה נשאר רגוע. אפילו שלא היית בדיוק איך שרצית או איך שחשבת שהיא צריכה. התוצאה הייתה מדהימה.
וחשבתי לעצמי, נכון. זה לא היה מושלם, אבל הייתי שם בשבילה. למרות הקושי. ועצב עמוק עלה מתוכי. והציף את כל כולי. והייתי בו.
ושוב גיליתי את הפלא הזה של שינוי נקודת המבט. כמה זה יכול לשנות הכל. וכמה זה קשה לעשות את זה בעצמנו במיוחד כשאנחנו עמוק בתוך הסיטואציה. במיוחד כשעולה השיפוטיות.
אתמול הפסיכולוגית שלי קראה את שני הפוסטים האחרונים שכתבתי. וחלק ממה שהיא כתבה לי זה שהם מאד משמעותיים וחזקים ומשלבים תמונה משמעותית של גם וגם. ואז היא גם כתבה בהמשך, שהתבוננות ביקורתית היא דבר חשוב ומתנה גדולה שיש לי, והיא לא סותרת חמלה עצמית, להיפך, לפעמים היא זאת שדוחפת לחפש אותה...
שינוי נקודת המבט. והשימוש במילה ביקורת במקום המילה שיפוטיות.
וזה גרם לי לחשוב. מתי ביקורת הופכת לשיפוטית? ונידמה לי שזה גם מתקשר ל-"גם וגם" לעומת ה-"רק". בשיפוטיות יש רק אמת אחת. האמת שלי. והצד השני נמחק. בביקורת יש את הצד שלי, והצד השני. ויש מקום לטעות בשני הצדדים. ויש גם מקום לתקן. יש גם וגם.
ואני שוב לומדת שבמסע שלי יש המון תמרורים וסימנים בדרך.
לאחר אחד הארועים המוחיים של אמא שלי, הייתה לה תופעה שנקראת "neglect" זו תסמונת התנהגותית נוירולוגית שמתרחשת כשהמיספרה אחת של המוח נפגעת. ואז החולה נוטה להתעלם מגירויים חיצוניים שמגיעים מהכוון של ההמיספרה הבריאה. אמא שלי התעלמה לגמרי מצד שמאל שלה. היא יכלה לנסות לנעול נעליים, ולא למצוא את נעל שמאל שהייתה מונחת ממש ליד נעל ימין. רק מצד שמאל שלה. וצד שמאל לא היה קיים מבחינת אמא שלי. אז בבית לוינשטיין, בשיקום, לימדו אותה לא להאמין לזה שצד שמאל לא קיים. אלא להפנות את הראש, ולסרוק את צד שמאל בעזרת עין ימין. וכך היא למדה להחזיר לחייה חלקים מצד שמאל.
רושמת לעצמי, כשמופיע "רק" בחיים שלך זה סימן. פעמון אזהרה צריך להתחיל לצלצל ולהתריע. את מפספסת משהו. תחפשי את החלק השני שחסר. כדי שהרק יהפוך לגם וגם. ואז תופיע גם החמלה.
ואני מזכירה לעצמי שעם כל הקשיים בקשר עם הבכורה שלי. וכל האכזבות והתסכולים והמאמץ היומיומי וחוסר היכולת תמיד להצליח לעשות את הדבר הנכון, יש גם הצלחות.
היא סופסוף מסכימה לתרגל איתי יוגה. היא תירגלה איתי כבר פעמיים. ואני ממש מקווה שזה ימשיך.
בפעם הראשונה נמאס לה לאחר החלק הראשון של המתיחות והפיתולים. ואמרתי לעצמי שאני צריכה להתאים את השיעור אליה. ואל חוסר השקט הפנימי שיש בה.
אז בפעם השניה החלטתי לקצר מאד את החלק הראשון ולעבור מיד לעמידה. איך שנשכבנו על המזרונים היא אמרה לי. אמא. בעצם אין לי כוח. אולי נתרגל בערב. ואז שאלתי אותה. מה קשה לך? והיא אמרה לי שקשה לה לשכב. אז הצעתי שנעבור מיד לעמידה. והיא הסכימה. והצלחנו לתרגל חצי שעה. ברכות לשמש. לוחמים. עץ. ואפילו קצת עגור. וקצת פיתולים. ואת ההרפיה היא לא צלחה. ואני הייתי מאושרת. וגם היא קצת...
וחשבתי. איזה שיעור זה בשבילי. שאני צריכה שהכל יהיה מובנה. ונכון. ובדרך שלי. ופתאום הייתי צריכה להבין שהיא כל כך שונה ממני. והייתי צריכה להבין גם מה השוני. ולוותר על הדרך שלי. ולאפשר לה את מה שהיא צריכה. הנפרדות המופלאה הזו. שוב ושוב מתגלה לי. בחשיבותה. ובחשיבות ההסכמה לעצם קיומה. ובחשיבות ההבנה שלה לעומק. ובאפשרות שהיא נותנת לשנות את נקודת המבט, כי יש כל כך הרבה נקודות מבט.
לפני המון שנים. ממש בתחילת הטיפול. כשעדיין לא הייתי מסוגלת להכיר בכוונות הטובות של הפסיכולוגית שלי. וכל ניסיון שלה לעזור לי התקבל לגמרי הפוך בצד שלי. וכל הזמן ניסיתי לביים אותה. ודרשתי ממנה שתיתן לי בדיוק את מה שאני צריכה. כתבתי לה באחת הפעמים את הטקסט המכאיב הבא:
"כשאני מושיטה את שתי ידי, ומגישה את החלק הכי שביר בנפשי, בצפיה נרגשת, ארוע שקורה לעיתים כה נדירות, והצד השני אינו מושיט את ידיו, לקחת את החלק הזה, לאסוף אותו בחמלה ולעטוף אותו ולהכיר בערכו, הוא נשמט לקרקע ונשבר לאינסוף רסיסים, ואני מרגישה מושפלת. וגם כשאגמור לאסוף את כל הרסיסים, תמיד יוותרו כמה שיאבדו, ושוב החסרתי משהו ממני."
היום אני מבינה, שהחלק הכי שביר בנפש שלי, נשמט לקרקע והתנפץ להמון רסיסים לפני המון שנים. הרבה לפני שפגשתי אותה. בזמן הפגיעה. שקרתה בגיל כל כך צעיר. כשהנפש שלי באמת הייתה עדיין רכה מאד, ללא הגנות, ודווקא מי שהיה אמור הכי לשמור עליה, עשה את ההיפך הגמור.
ובמסע שלי אני מחפשת ומוצאת את הרסיסים שלה. ואוספת אותם אחד לאחד. ומחברת חזרה באהבה וברכות ובחמלה. וסימני החיבור תמיד יישארו שם. הם חלק ממני. ואני אמשיך במסע ככל שידרש כדי למצוא עוד ועוד רסיסים.
ולעיתים הדרך תהיה קשה מנשוא. והעליות תהיינה בלתי נסבלות. והנשימה תתקצר. והגוף יכאב. אבל הנוף שיתגלה בסוף העליה יהיה הנוף היפה ביותר והמתגמל ביותר שיש. ושם בפיסגה אוכל לנשום עמוק. להשיב את נפשי. ולאסוף כוחות לעליה הבאה.
למעבר לפוסט הבא - מתחיל באפילה
למעבר לפוסט הקודם - ועכשיו התור של השיפוטיות