תקופת החגים בפתח. תקופה מורכבת ומאתגרת מאד עבורי, כל שנה. השמיים שלי מתקדרים, אפילו שהסתיו עדיין לא כאן. המפגשים עם המשפחה שלי מעלים כאבים ישנים חדשים, והעמדת הפנים הזו שהכל בסדר, תמיד מוציאה אותי מדעתי. גם החשש מלילות נטולי שינה שמחכים לי שם מעבר לסיבוב, מקנן בתוכי.
מה שהופך את זה השנה לקשה במיוחד, זה שגם בתוך ביתי השמים קודרים כבר תקופה. כל מערכות היחסים בבית מאותגרות. ואין מקום בו אני מצליחה למצוא נחמה. ואפילו הפסיכולוגית שלי לא תהיה כאן לאורך כל תקופת החגים, ואפילו קצת אחרי. היא תהיה בחופש. גם לה מגיעה הפוגה.
ועכשיו זה רגע נכון ומדויק להרחיב את נקודת המבט ולחפש את הגם וגם שלבטח מסתתר לו פה איפשהו...
הבוקר תרגלתי יוגה. לאחר שבוע וחצי שלא יכולתי בגלל שהייתי חולה. ונשמתי. והשקט חזר למלא אותי. רק כשהוא חזר הבנתי כמה הוא היה חסר. המתנה המופלאה הזו של היוגה, שנמצאת ברשותי, ואני יכולה להשתמש בה מתי שארצה (כל עוד אני לא חולה...), היא חסד אינסופי. היא תוכל לשרת אותי גם בתקופת החגים.
ואני ניזכרת שכבר היו רגעים אחרים. שכבר יכולתי לפגוש את אבא שלי ואת אחותי ואחי עם מרווח מסוים מהסיפור. ועם שקט פנימי, שאיפשר לי להכיל את הסיטואציה. בלי סיוטים בלילות לפני. ובלי כאב מפרק ותחושת בדידות איומה בימים שאחרי. אז אולי כל מה שמקנן בתוכי הוא רק פחד...
וגם הסקרנות חזרה.
את הסקרנות שהתעוררה בי פגשתי לראשונה לפני כשנה וחצי, בעת שנסעתי לשיעור בקורס מורים ליוגה שעשיתי בזמנו. ורק כשהיא התעוררה הבנתי ששנים חייתי בלעדיה. ובעצם הדבר הראשון שנלקח ממני, כאשר חוויתי טראומה בגיל כל כך צעיר, זו הסקרנות. כי איך אפשר לשמר סקרנות כשאי אפשר לשאת אי ודאות? כשכל הזמן צריך להיזהר ולהיות בשליטה מוחלטת? ופתאום באותה עת, חזרה אלי הסקרנות שאבדה לי. אני זוכרת שזה היה מדהים להתחיל לחוות את העולם מתוך תחושה של סקרנות. זה היה מלא חיים, מרגש ומפעים. ופתאום התגלו כל כך הרבה הזדמנויות לאושר.
והסקרנות היא גם הדבר הראשון שנאבד ברגעים של הנפילה, וההסתגרות בכלוב הזכוכית, וההצטמצמות לנקודה. כי כשאנחנו במצב שנתפס בעינינו כהישרדותי, צריך לוותר על כל מה שלא הכרחי להשרדות. וסקרנות ממש לא הכרחית.
אז הסקרנות נאבדת לי מפעם לפעם, וחוזרת לה כשאני נפתחת חזרה לעולם. למעשה היא הסימן הראשון לנפילה ולהתאוששות...
אז היא חזרה. כשעליתי מהתהום.
וחזרתי ללמוד קצת אנטומיה, בעצמי, מתוך חדוות למידה. למה? כי אני רוצה להעמיק בכל מה שקשור ליוגה.
ואיזו התרגשות מתחילה לפעום בתוכי. אני לא סתם חוזרת ללמוד אנטומיה, ולימודי יוגה. אני מתחילה לבנות התכוונות.
בסנסקריט קוראים לזה סנקלפה. ובכל שיעור בונים התכוונות לשיעור.
המורה שלי ליוגה דיברה איתנו פעם על ההבדל בין בניית התכוונות, שהיא רכה, היא מסמנת את הדרך, היא גמישה ומאפשרת שינויים , לבין הצבת יעדים. שהיא יותר נוקשה, מסמנת את סוף הדרך. ופחות מאפשרת שינויים. הצבת יעדים בהכרח מכניסה לתמונה את הנושא של הצלחה וכשלון, בניגוד לבניית התכוונות.
ויחד עם זאת אולי יש חשיבות גם בהצבת יעד ומטרה. אחרת אולי לעולם לא נגיע למה שאנחנו מתכוונים... ואולי הדרך חשובה יותר מהסוף שלה. כי אנחנו כל הזמן משתנים, ומוצאים שבילים חדשים לפסוע בהם, שאולי מובילים אותנו ליעדים חדשים, ואנחנו רק צריכים להיות פתוחים ולהקשיב. ולהמשיך לבנות התכוונות יום יום.
אם אני מתבוננת על חיי, נידמה לי שאני באופן עקבי משתדלת לא להציב יעדים. וגם לא לבנות התכוונויות. אני מתמודדת עם אתגרים שניקרים בדרכי בדרך הכי טובה שאני יכולה, ולעולם לא בוחרת אותם.
כך גם במסע הריפוי שלי. משהו הוציא אותי לדרך. לא בחרתי בזה באופן מודע. ומאותו רגע שיצאתי, כבר לא הייתה לי ברירה. כבר לא הייתה דרך חזרה, ופשוט נאלצתי להתמודד עם כל אתגר שהופיע בדרך...
ופתאום עכשיו, יחד עם הסקרנות שהתעוררה, מתחילה להיבנות בתוכי גם התכוונות.
זה כמעט קשה לי לכתוב את זה. כי אז זה כבר יהיה מחייב.
אני רוצה ללמד יוגה.
אני בעיקר רוצה ללמד יוגה נשים שחוו פגיעה מינית בגיל צעיר.
אני רוצה להעביר את המתנה המופלאה הזו של היוגה הלאה. דווקא לאותן אלה שמתנתקות מהגוף שלהן בעקבות הטראומה. שמתקשות לבצע אינטגרציה בין הנפש, הרגשות והגוף.
אני רוצה לאפשר להן למצוא את מורת הדרך, את התבונה העמוקה, בתוכן.
ומיד עולים כל הקולות הפנימיים...
איך תלמדי יוגה? חסר לך המון ידע...
תוותרי על העבודה שלך כשאת המפרנסת העיקרית?
איך תקחי על עצמך את האחריות הזו לעבוד דווקא עם אותן נשים שנפגעו, וזקוקות להרבה יותר ממה שיש לך לתת...
ועוד ועוד.
ואני מקשיבה להם בחיוך ובחמלה. לא מדחיקה אותם. ולא מונעת מהם להשמיע את קולם.
שלום לכם. לא מפתיע שהגעתם. ציפיתי לכם. ולגמרי מובן לי מהיכן אתם מגיעים. יש בטענות שאתם מעלים הרבה הגיון.
יש אינסוף שאלות פתוחות. שאפשר להשאיר אותן פתוחות לרגע. לא יקרה כלום. ולאט לאט נענה על חלקן. והדרך תיתבהר. וחלקן תישארנה לנצח פתוחות.
אי ודאות כבר לא מפחידה אותי כמו בעבר.
אני רק בונה התכוונות. ומתחילה לעשות צעדים ראשונים בדרך שמושפעת מההתכוונות שבניתי.
חזרתי ללמוד אנטומיה בעצמי. אני חוזרת לקורס מורים ליוגה. התחלתי ללמד מישהי מהעבודה שלי יוגה, פעם בשבוע, בערב. בסוף יום העבודה. מישהי שלא תירגלה יוגה מעולם. והיא אומרת שזה ממלא אותה שקט שאף פעם לא היה בה. ושהיא מחכה כל פעם לשיעור הבא. וזה ממלא אותי אושר שאני יכולה להעביר את המתנה של היוגה אליה.
ואני מגלה שלבנות התכוונות נותן משמעות לבחירות שאנחנו עושים. דורש מאיתנו להקשיב ולשים לב. לעשות את הדברים מתוך מודעות. לקחת אחריות. זה דורש אומץ.
ואז כל צעד בדרך הוא לא מקרי. הוא בחירה. והמסע חוזר להיות מסע של גיבורה ולא מסע של קורבן.
למעבר לפוסט הבא - הפתעה
למעבר לפוסט הקודם - מתחיל באפילה