חיפוש
  • Ahimsa

אובדן הבטחון בדרך


נרדמתי בסביבות 22:00, הייתי מותשת לגמרי מהיום הזה. רק כדי להתעורר בסביבות 23:00 ולהבין שהלילה הזה אבוד.

השעה כבר 1:25. אין לי מושג איך אעבור את הלילה. כל מה שרציתי זה ליפול לשינה עמוקה. קצת לברוח מהכל. לצבור כוחות. ולקום ליום חדש. אולי עם תקווה חדשה.

ההפוגה הזו של השינה כל כך חשובה. היא מאפשרת להתחיל מחדש. זה בכלל לא משנה עם איזה תחושות הלכתי לישון. בבוקר מתחילים מחדש.

אבל כשנשארים ערים כל הלילה, התחושות של היום הקודם ממשיכות ללוות. קשה מאד להתחיל מחדש. לקבל הזדמנות נוספת.

אני יושבת מול המסך. בוהה בסמן מהבהב. והמילים מסרבות להגיע. כמו השינה, גם הן ממני והלאה.

היום איבדתי לגמרי את היציבות הנינוחה. הרגשתי שהזעם ממלא אותי. הרגשתי שאני מתפרקת. ישבתי במסעדה לא רחוק מבית החולים בו ביתי מאושפזת. השעה הייתה בערך 15:00. שעות הביקור מתחילות רק ב 16:00. ורציתי להזמין לי אוכל. לא הייתי ממש רעבה. למרות שלא אכלתי מהבוקר. וידעתי שחשוב שאוכל משהו.

והדמעות התחילו לזרום מתוכי. דמעות של כעס. וחוסר אונים. ותסכול. ובהלה. וניגבתי אותן עם כפות הידים. והן המשיכו לזרום.

וידעתי שזה לא הזמן או המקום המתאימים. ועוד רגע יגיע המלצר לקחת ממני הזמנה. וניסיתי לנשום. וניסיתי להרגיע את עצמי. וקראתי את התפריט מתחילתו ועד סופו, רק כדי לקרקע את עצמי. השתמשתי בכל הכלים שאני כבר מכירה. ועד שהגיע המלצר הצלחתי להרגע. ולהזמין את האוכל בקול יציב ורגוע. ושוב הודיתי בתוכי לכל הכלים שצברתי בדרך.

אולי זה חשוב לאבד מדי פעם את היציבות הנינוחה. לאבד ממש. לא רק לצאת ממנה קצת ומיד לחזור. לאבד ברמה שהתחושה היא, שהיא לא תוכל לחזור לעולם. למרות שכבר קיים ידע עמוק בתוכי שהיא בטוח תחזור. לאבד בצורה שממש מעוררת בהלה. זה ממש חשוב, כדי לא לאבד את היכולת להבין את מי שלא מוצאת יציבות נינוחה כל כך בקלות. כדי להצליח להרגיש חמלה במקרים האלה. כדי לזכור שזה לא כל כך פשוט. כדי לא להיכנס לשאננות. כדי לשמור על ענווה.

אובדן הבטחון בדרך מאפשר לאבד לגמרי את היציבות הנינוחה.

כל זה קרה לאחר שהיינו היום בבית משפט. שופט היה צריך להכריע האם להמשיך את האשפוז של הילדה שלי, כיוון שהיא מתנגדת לאשפוז.

ולמרות המלצת הצוות בבית החולים, ולמרות ההסכמה שלנו להמשך האשפוז מתוך אמונה עמוקה שזו הדרך היחידה לעזור לילדה שלנו, ולמצוא את הטיפול התרופתי המתאים לה, השופט החליט לאשר את המלצת בית החולים באופן חלקי בלבד. הוא אישר המשך אשפוז רק לשבוע, וטען בגדול שאין סיבה חוקית להמשיך את האשפוז, כי הוא לא השתכנע שיש בכך צורך, ושהטיפול בה צריך להמשיך בקהילה. כלומר בבית. בליווי פסיכולוגית, והחלפת הפסיכיאטרית.

מבחינתו הכל נובע מגיל ההתבגרות. זוהי רק בעיית התנהגות. ואין סיבה לא לטפל בה בבית.

ואני הרגשתי את הזעם גואה בי.

איך שופט מסוגל לקחת אחריות. ולחשוב שאפשר לשחרר ילדה שהטיפול התרופתי שלה הופסק ועדיין לא ניתן להתחיל טיפול חדש, כי היא לא לגמרי התנקתה מהכדורים, להמשך טיפול בבית.

איך הוא יכול להיות בטוח שהיא לא תממש את הרצונות האובדניים שלה.

איך הוא יכול להתעלם מכך שניסינו את הפתרון הזה, ועשינו כל שביכולתנו בשנה וחצי האחרונות. וזה הלך והתדרדר ופשוט לא עבד.

איך הוא יכול לגזול מאיתנו את הבטחון שאנחנו צועדות בדרך הנכונה...

ומשפט אחד שהוא אמר לא מפסיק להדהד בראשי. ״היא מאושפזת שם כבר 18 ימים ועדיין אין אבחנה. איך זה ייתכן?״

הילדה שלי מאושפזת כבר 18 ימים. במקום לא פשוט. מרגישה לגמרי לבד. כועסת עלינו ובטוחה שנטשנו אותה.

ואין לי מושג איך נכון להמשיך. מה צריך לעשות עכשיו.

למרות שאני יודעת שהיה בלתי אפשרי לאבחן אותה כיוון שהיא לא שיתפה פעולה.

ובכל זאת יש למשפט הזה עוצמה מטורפת. ומערערת עד היסוד.

אז הלכתי לבקר את הילדה שלי לגמרי לא יציבה, וממש לא נינוחה. והיה לי ברור שזה לא יעבוד. ובכל זאת הלכתי. אולי היה עדיף לוותר.

זה קשה מאד להכיל הדיפה, וכעס, ותוקפנות כאשר אני לא יציבה ולא נינוחה. כי ההדיפה באמת הודפת אותי. והכעס והתוקפנות נכנסים לתוכי ומלבים את הכעס והתוקפנות שלי.

והיא אמרה לי. את יודעת שאני עדיין ממש שונאת אתכן וכועסת עליכן.

והסבירה שזה בגלל שהיא מרגישה שאנחנו מנסות להיפטר ממנה. ולא יכולתי לשאת את זה. ושאלתי אותה איך היא יכולה לחשוב את זה. והיא אמרה שהיא הסבירה לנו שהמקום הזה לא עוזר לה. ולא הקשבנו. התעקשנו להמשיך להשאיר אותה שם. כאילו שלא אכפת לנו ממנה.

והיא המשיכה ואמרה שגם כשהיא תשתחרר מהמחלקה אין סיכוי שהיא תחזור הביתה. השופט הבטיח לה בשיחה הפרטית שהיא ביקשה לעשות איתו לא בנוכחותנו, שהוא יעזור לה למצוא פנימיה.

ואני התחרפנתי. וניסיתי להראות לה איך היא רואה את המציאות באופן חלקי. וביטאתי את הכל בכעס. בלי שום יכולת להכיל באופן רגוע את הכעס שלה. ואז גם היא התחרפנה כמובן, וצרחה עלי שאלך משם. ושלא אחזור לעולם. אז הלכתי.

והספק, והבהלה, והכעס, המשיכו לגדול בתוכי לממדים עצומים.

הילדה שלי, שתמיד שיתפה אותנו בהכל. שלא משנה מה קרה ידעה והרגישה שאנחנו אוהבות אותה. ואהבה אותנו. הילדה הזו שמאושפזת כבר 18 ימים. שסובלת כל כך. שונאת אותי כל כך שהיא לא רוצה לחזור הביתה.

אני לא מכירה את הילדה הזועמת, הבוטה, התוקפנית הזו שמרשה לעצמה לדבר אלי ככה. אני לא מוצאת בה אפילו משהו קטן מהילדה שאני מכירה. כאילו שהשתלטה עליה מישהי זרה.

ואני ממש ממש כועסת עליה.

ואני ממש מבוהלת שקשה לי להכיל אותה.

ואני ממש לא יודעת איך להמשיך.

אולי הרסנו הכל.

כשהתעוררתי בסביבות 23:00 התחושה החזקה שמילאה אותי הייתה ״נכשלתי בתור אמא״ והדמעות מיד זרמו. ואפילו שאיפשרתי לעצמי להרגיש את התחושה הקשה הזו, לא נוצרה הקלה.

נזכרתי איך כשילדתי את הילדה הקטנה שלנו, לא הצלחתי להניק אותה. וזה גמר אותי. התחושה שאני לא יכולה לספק את כל הצרכים של התינוקת שלי. שאם נהיה במדבר לא אוכל להאכיל אותה והיא תמות. (כאילו שבאמת יכול להיווצר מצב כזה) הייתה בלתי נסבלת עבורי.

ואני מבינה שהתחושה של הכשלון לא קשורה לכל מה שעשינו או לא עשינו עד כה. אלא לאובדן איזשהו קול פנימי, או אינטואיציה אימהית, שתכוון אותי ותדע להגיד לי מה נכון לעשות. היא קשורה לגמרי לאובדן הבטחון בדרך.

ואני משננת לעצמי שגם לילדה שלי יש כמה קולות בתוכה. יש בה יותר מהקול ששונא אותנו וכועס עלינו עכשיו. וגם הרגשות שלה נעים בגלים. ועכשיו אנחנו באיזה בור. אבל גם נצא ממנו.

ולא ייתכן שהתשתית שבנינו כל 15 שנותיה תעלם ב 18 ימים. זה פשוט לא ייתכן.

אני לא יודעת אם אוכל לבקר אותה מחר. (בעצם זה היום...) אני מרגישה שאני צריכה הפוגה. ויחד עם זאת אני לא רוצה שהיא באמת תאמין שנהדפתי. שהכעס שלה באמת הרחיק אותי.

יש רגעים שזה מרגיש לי לגמרי הזוי, שגם כשעושים הכל נכון, ומשקיעים כל מה שאפשר, עדיין ניתן להגיע למקום הבלתי נסבל ובלתי נתפס הזה. איך זה ייתכן?

אולי זה בא ללמד אותנו שאי אפשר לשלוט בדברים. העולם ומהלכו לא בשליטתנו. והדברים לא תמיד תלויים במה שנעשה או לא נעשה. ודברים רעים יכולים לקרות. גם כשהכוונות לגמרי טובות. וזה לא אומר עלינו כלום.

ורק המון חמלה, להכל. לעצמנו, לאחרים, לעולם. רק חמלה יכולה לאפשר לנו לעבור את כל זה באיזשהו אופן שפוי.

ואני מזכירה לעצמי. יקירה. את עושה הכי טוב שאת יכולה. ואת מונעת מהכוונות הכי טובות. ואת רק רוצה שיהיה לה יותר טוב. וגם אם את טועה. זה לא מתוך כוונה רעה. וטעויות אפשר תמיד לתקן. גם אם זה ייקח זמן ויכאיב. ויש בך את היכולת והכוחות להכיל. ולהיות טובה לעצמך וטובה עבורה. ובסוף גם היא תיזכר בזה.

ואולי אם אקרא את מה שכתבתי מספיק פעמים, אצליח גם להאמין בזה.

ואולי עכשיו אצליח גם לישון.

#תהום #אובדנות #כוונותטובות #חמלה

2 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa