כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa

חיפוש
  • Ahimsa

להחזיק את התקווה


יושבת בסלון ומקשיבה לגשם שלא מפסיק לרדת. כוס הקפה המהבילה כבר מונחת לצידי. חשיבות הטקס היומיומי. זה מייצר יציבות. קביעות. זה מרגיע.

והילדה שלי לא כאן. היא הרחק ממני. והיא תהיה שם כניראה עוד הרבה מאד זמן. האם חם לה מספיק? האם היא ישנה בלילה? אולי גם היא מצאה לעצמה טקסים מרגיעים שם במחלקה?

אני לא יודעת. היא מסרבת לדבר איתנו. מעיפה אותנו משם כל פעם שאנחנו מגיעות לבקר. ואנחנו חוזרות שוב ושוב.

כשאני נוסעת לשם אני מלאת תקווה. אולי היום היא תתרצה. תסכים שאשב איתה, אפילו רק כמה רגעים. תסכים שאחבק אותה. אולי תאפשר לי שוב להמשיך ללמוד איתה את התאוריה של המוסיקה שכל כך מעניינת אותה, והיא מתקשה ללמוד לבד. ומכינה את עצמי להדיפה.

לא משנה כמה מתכוננים, זה מכאיב נורא. ולפעמים היא גם עושה את זה בצורה משפילה. יושבת לה עם קבוצת החברים שהיא מצאה שם, וצועקת לי מרחוק. ״אל תתקרבי. לא רוצה אותך ואת האוכל שאת מביאה. עופי מפה.״ ומסננת עוד משהו שאני לא מצליחה לשמוע בגלל המרחק. וכל החברים שלה מתחילים לצחוק. ואני מרגישה את האגרוף בבטן. כמו אז. בבית הספר היסודי. כשחוויתי חרם מתמשך. וכל פעם שהתקרבתי לחבורת ילדים, מישהו סינן משהו, וכולם צחקו.

ואני נפגעת. ומתערערת. היא הרי יודעת. כל כך הרבה פעמים דיברנו על זה. ואולי ככה היא פיתחה את הרגישות העצומה שלה לשונה, ולדחוי. אולי בגלל הסיפורים האלה היא תמיד נמשכת לעזור לחלשים ולהגן עליהם. אותו חוש צדק מפותח, אולי אפילו מפותח מדי, שלפעמים מסבך אותה בצרות.

וזה רק ממחיש לי כמה הילדה שלי סובלת. ומרגישה חסרת אונים. ומשוכנעת שהיא כלואה על לא עוול בכפה. וההבנה של עוצמת הכאב שלה היא בלתי ניסבלת עבורי.

לאחר מאמצים אדירים של בית החולים, ואינסוף חרדות ונסיונות להבין מה קרה ואיך אפשר לשנות את זה, ושיחות עם עורכי דין, הצלחנו להגיע לשופט אחר. שופט שדיבר כמה דקות עם הילדה שלי ביחידות והבין באיזו מצוקה היא נמצאת. וכמה הרסני היה מה שעשה השופט הקודם. שנתן לה תקווה שהיא עומדת לצאת משם. ובמקביל חיזק את התחושה שלה שהיא מסוגלת לכופף את כל החוקים. אפילו את בית המשפט, לרצונותיה. כמה שזה מפחיד להרגיש שאין כוח בעולם שחזק ממך. במיוחד כשאת מרגישה כל כך חלשה. וכמה מזיק זה להעמיד אותה שוב בסיטואציה בה היא מצליחה לדייק לעצמה את המציאות במקום ללמוד להסתגל למציאות שלא מדויקת לה, ומכאיבה לה. והרי זהו יסוד הקושי והסבל שלה.

אז השופט החדש, קיבל את המלצת בית החולים והשאיר אותה באשפוז כפוי. והילדה שלי שהייתה בטוחה שהיא עומדת להשתחרר התפרקה לנגד עינינו לרסיסים. ולא נתנה לנו להתקרב אליה. ואני ישבתי על ספסל, לא רחוק מהילדה שלי, וראיתי אותה בוכה בכי מטלטל. ראיתי אותה מיואשת וחסרת אונים. ולא יכולתי לנחם אותה. היא ישבה שם לבד. ולא היה אף אחד בעולם שהיה שם לצידה לנחם ולהושיט יד. וזה שבר את ליבי.

כשהפכתי להיות אמא נדרתי לעצמי שהילדות שלי לעולם לא תרגשנה לבד בעולם. כמו שאני הרגשתי בילדותי. שתמיד אהיה שם לצידן ברגעי הקושי. ואני לא מצליחה לעמוד בזה.

הייתה לנו תקווה שאם שופט יכריע שהיא צריכה להישאר שם, היא תבין שאין לה ברירה, והדרך היחידה שלה לצאת משם היא לשתף פעולה. ועם הזמן, כשהתנאים שלה במחלקה ישתפרו בשל שיתוף הפעולה, היא תוכל לראות איך האשפוז מצליח לעזור לה. והיא תבין. והיא תתקדם. ובסופו של דבר תחזור אלינו. עם כלים וכוחות להתמודד עם הכאב הפנימי שלה.

אבל הילדה שלי בוחרת להילחם. והיא נילחמת בכל כוחה. ואיזה עוצמות יש לה לילדה שלי. כמה נחישות ועקשנות.

אילו רק הייתה מפנה את הכוחות האלה לכוון הריפוי.

ואני מגלה שוב ושוב כמה האמון בדרך הכרחי עבורי. ואיך אני יוצאת מיציבות באופן מידי כשהספק מגיע. כמה קשה לי להחזיק שאלות פתוחות ואי ודאות.

בת הזוג שלי הפוכה ממני. היא כל הזמן שואלת שאלות. את אותן שאלות שוב ושוב. וגם כשהיא משתכנעת, מהר מאד הספק מגיע שוב. והפרשנות שלי לזה היא שהיא כל הזמן מתפרקת. אבל בעצם היא פשוט מוכנה להחזיק את הספק הזה. היא מסרבת ללכת בעוורון באיזו דרך. היא חייבת כל הזמן לוודא שהדרך נכונה.

וכניראה השילוב של שתינו הוא השילוב הנכון בשלב הזה עבור הילדה שלנו. כי כשמסכימים להשאיר את הילדה במחלקה סגורה, צריך לתת אמון בצוות שהוא יודע מה הוא עושה. אבל אסור שהאמון יהיה עיוור. צריך כל הזמן לחזור ולבדוק, ולוודא שאנחנו בדרך הנכונה. שאנחנו לא טועים.

ואני חוזרת ומתפעלת מהיכולת שלי לצאת מיציבות, ולחזור אליה, ממש מהר.

שמחה ומתרגשת לגלות את העוצמות שנובעות מתוכי בתקופה הזו.

ולומדת לסמוך עליהן ברגעים הקשים של הערעור.

תעצומות נפש.

רק לחזור ולשנן את צמד המילים הזה כבר מקל ברגעים שהיאוש מתדפק על הדלת. יש לי תעצומות נפש. ואסור לי לשכוח את זה.

ויש לי גם תמיכה חיצונית.

אני לא לבד בעולם. כבר לא. ולעולם גם לא אהיה יותר לבד.

זה אפילו לא קשור לאנשים חיצוניים. כי הרי תמיד היו שם אנשים בחוץ שרצו להיות שם בשבילי. אני פשוט לא איפשרתי לזה לקרות. זה לגמרי קשור לעמדה הפנימית שלי. ולכמה אני פתוחה להכניס את העולם פנימה.

ואולי עוד מעט גם הילדה שלי תסכים.

תסכים לאפשר לעולם החיצוני שרוצה לעזור לה, להיכנס פנימה. תיתן אמון ותבטח בתהליך. ותגלה לאט לאט את תעצומות הנפש שלה.

תקווה היא דבר הכרחי מאד בתהליך של ריפוי. לא חושבת שאפשר לקיים תהליך של ריפוי בלי תקווה. ותמיד אפשר ללקט רסיסים של תקווה. אפילו אם הם ממש ממש מזעריים. רק צריך ללמוד לחדד את הראיה והקשב.

אז אני מלקטת רסיסים כמעט בלתי נראים של תקווה. רגעים בהם הילדה שלי מוכנה לתפקד. החברים שהיא מצאה לה בבית החולים. כי כשהיא היתה בבית היא היתה כל כך בודדה. כלבה שהיא מחבקת פעם או פעמיים בשבוע באחד מהחוגים שיש לה במערכת. הרגעים שמאפשרים לה לצאת למחלקה הפתוחה, או לתפקוד מחוץ למחלקה, שאני מקווה שיאפשרו לה לרצות להמשיך לשתף פעולה. וגם אם אח״כ יש נפילה. ומשהו קורה ומערער אותה. והיא שוב מסרבת לשתף פעולה. אני מזכירה לעצמי את כל רסיסי התקווה שאספתי. הם לא הולכים לאיבוד. הם מצטברים. ואולי בסוף תיווצר מסה קריטית. שתייצר שינוי שיוכל להישאר.

ואני אמשיך להגיע לבקר אותה. יום אחרי יום. למרות ההדיפה. ואמשיך לכבד אותה וללכת כשהיא תעיף אותי. ואולי יום אחד. כשאגיע למחלקה. היא תבוא אלי. תקדם את פני בברכה. תזמין אותי להיכנס. ואולי אפילו תסכים שאחבק אותה, אאמץ אותה אל ליבי. ואלחש לה באוזן כמה שאני אוהבת אותה.


14 צפיות