חיפוש
  • Ahimsa

כשהכעס משתלט


הבוקר כשניכנסתי לרכב, לחצתי בטעות לחיצה ארוכה על כפתור הבית של הטלפון שלי, וסירי שאלה אותי ״איך אפשר לעזור?״

איך אפשר לעזור? ואו. אם מישהו רק היה יכול לעזור. אם היה מישהו בעולם הזה שהיה יכול להבטיח לי שבסוף הכל יסתדר. שהילדה שלי תתעשת ותסכים להתחיל את תהליך הריפוי שלה. ושתהליך הריפוי באמת ישא פרי. שהיא תמצא קצת שקט. שאזכה לראות אותה שוב מחייכת. חיוך אמיתי. מהבטן. מהלב. שהילדה שלי תחזור להאמין בחיים. שהיא תחזור לאהוב אותי ולהאמין לי שאני רק רוצה בטובתה. שהיא תחזור הביתה.

אני כל כך מתגעגעת לילדה שלי.

הבוקר, כשהסעתי את הבת הקטנה שלנו לבית הספר, היא הזכירה לי איזה ארוע מעברה, וכמובן סיפרה גם איך הבת הגדולה התנהגה באותו ארוע. אני אפילו לא זוכרת מה היא סיפרה. כי באותו רגע, שהיא תארה מין סיטואציה פשוטה וטבעית ורגילה, הפער בין העבר למה שיש היום היה כל כך קשה מנשוא, שנעתקה לי הנשימה, ופשוט נחסמתי והתנתקתי. ואת המשך הנסיעה העברתי על אוטומט. הקשבתי לשיח שלה, עניתי והגבתי במקומות הנכונים, אבל ממש לא הייתי שם.

איך אי אפשר לדמיין כמה החיים יכולים להשתבש. כמה קשה להעריך את מה שיש כשהוא קיים.

בימים האחרונים ממלא אותי זעם. כעס עצום על כל מה שנלקח ממני. נילקחה ממני הפשטות. חיי השגרה הפשוטים. לקום בבוקר, לארגן את הילדות לבית הספר, לנסוע לעבודה, לחזור הביתה, ארוחת ערב. קצת זמן ביחד. קצת כעסים ומריבות. קצת יוגה לפעמים. עזרה בשיעורי בית. סידור הבית. ועוד ועוד דברים פשוטים יומיומיים. כל כך פשוטים וכל כך לא מובנים מאליהם.

היה יום השבוע שהתמלאתי זעם כלפי הפסיכולוגית שלי. ארוע שקרה. שאפילו לא הבנתי אותו נכון. פירק אותי לחלוטין. כעסתי עליה שהיא לא שמרה עלי. שהיא איפשרה לי להגיע למקום הכואב הזה. הסערה הפנימית התחילה והיא הייתה עזה מכל סערה שחוויתי בעבר. ולא הייתי מסוגלת לכתוב לה ולשתף אותה מתוך המקום הכועס. חששתי שהיא תאכזב אותי בתגובה שלה. שהיא תתרץ תרוצים. שהיא תתגונן. ושזה רק יחמיר את המצב. ונישארתי לגמרי לבד בתחושות שלי. ממש לא מומלץ. זה קרה בשבת בערב. וניסיתי להרגיע את עצמי בכל דרך שאני מכירה. והכל עבד לרגע והסערה מיד חזרה. והשעות חלפו להן, וראיתי איך הלילה יורד לטמיון. וכל כך כעסתי. והרגשתי שאיבדתי אותה. שאין מצב שאחזור אליה לפגישה. שאין מוצא. ואין דרך לתקן את מה שהתקלקל. ושממש אין לי כוח בתקופה הזו להתמודד גם עם זה.

ואז נזכרתי שיש לי כמה כדורים של קלונקס שקיבלנו כ s.o.s עבור הילדה שלנו. והתייעצתי כבר עם רופא שאמר לי שאם אני לא מצליחה להרדם אין שום בעיה שאקח כדור של קלונקס. מעולם לא לקחתי כזה כדור בעבר. ובכל הלילות הקשים בתקופה האחרונה, התלבטתי אם לקחת וויתרתי. כי חששתי.

בשבת בלילה. כשהרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת את הזעם הזה. ואין מצב שאצליח לעבור את הלילה באופן שפוי. החלטתי לקחת כדור.

בלעתי את הכדור וחיכיתי.

לא עבר הרבה זמן והרגשתי איך איזה סוג של רוגע משתלט עלי. ושקט. והשקט היה כל כך עוצמתי לעומת הסערה שהשתוללה שם רק רגע לפני. ונשמתי לרווחה. והודיתי בליבי לממציא הכדור הזה. ושניה לפני שנרדמתי חלפה בראשי המחשבה האיומה, שאם זה הזעם שהילדה שלי מרגישה, ברור לי לגמרי איך היא לא מסוגלת להשתלט עליו. איך אפשר להשתלט על זה? וכמה זה נורא אם זה מה שהיא חווה. ואיך לעזאזל עוזרים לה בלי תרופות???

אין שום שיפור במצב של הילדה שלי. להיפך. נידמה שהיא פחות ופחות משתפת פעולה. ויש לה התקפי זעם. אתמול היא היכתה מישהי מהמחלקה. מישהי אוטיסטית. שמתוך המצוקה שלה, הרבה פעמים הופכת ספסלים, וזה עושה הרבה רעש. והילדה שלי לא מסוגלת לשאת רעש. זה הדבר שהכי קשה לה במחלקה הסגורה. אז היא היכתה אותה. ולא הפסיקה גם כשדרשו ממנה להפסיק. אז הכניסו אותה לבידוד.

הכניסו את הילדה שלי לבידוד.

הילדה שלי שגם ככה מרגישה נטושה, ובודדה, הוכנסה לבידוד. והייתה צריכה להתמודד עם הזעם שלה בכוחות עצמה.

הילדה שלי שהייתה תמיד כל כך רגישה לחלשים ולדחויים, היכתה בדיוק ילדה כזו.

אתמול כשביקרתי אותה, לפני שכל זה קרה, היא שוב אמרה לי ״עופי מפה, למה באת?״

ואני שהבאתי לה בגדים שכיבסתי לה, ואת האוכל שהיא אוהבת, וגם כמה דברים שקניתי לה בסופר פארם עמדתי מולה חסרת אונים למול הכעס שלה. ואמרתי לה בשקט ״הבאתי לך כביסה, ואוכל, וכמה דברים שקניתי, את לא רוצה אותם?״ והיא אמרה לי בשאט נפש ״תשאירי את זה פה ותלכי״, כאילו שאני עובדת אצלה.

והזעם מילא אותי. רציתי לנער אותה. רציתי להגיד לה, מספיק למרר לעצמך ולנו את החיים. תתחילי לשתף פעולה. תתחילי להבין שאין לך דרך אחרת לצאת מפה. תפני את הכוחות העצומים שלך לריפוי במקום להרס.

אבל הסתובבתי בשקט ויצאתי. ולקחתי איתי את הזעם.

לפחות היא הסכימה לקחת את הדברים.

בת הזוג שלי מדברת כמעט כל יום עם הפסיכיאטרית שמטפלת בילדה שלנו. מבקשת הקלות. מעלה תהיות וספקות. והפסיכיאטרית נישארת איתנה בדעתה. וממשיכה להגיד. צריך סבלנות. יש לנו תהליך שמוכיח את עצמו. זה לוקח זמן. ולא מוכנה לתת הקלות. ובת הזוג שלי מתערערת. ומצליחה לערער גם אותי. כידוע, קשה לי מאד עם ספקות.

ומחר יש לנו שוב ועדה פסיכיאטרית. שוב נהיה במעמד הבלתי נסבל הזה, בו ניראה את הילדה שלנו מתפרקת, ומבטאת את השנאה שלה בכל דרך אפשרית. ואנחנו נצטרך לחזור ולהגיד בנחישות שאנחנו מסכימות להמשך האשפוז.

ושוב אפסיד שיעור בקורס היוגה שאני עושה. והזעם ממלא אותי.

החיים שלנו נעצרו. והכל סובב סביב הילדה שלנו. וצריך לזכור שיש לנו עוד ילדה. וצריך לחשוק שיניים ולהתאמץ לאפשר לה איזשהו סוג של חיים נורמליים. ולהיות רגישות לקושי שלה. ולשלל התחושות שממלאות אותה. הקלה, אשמה על כך שאחותה מאושפזת לתחושתה בגלל האפיזודה שהייתה איתה, ולא משנה כמה אנחנו חוזרות ומבטיחות לה שזה לא אשמתה, זה לא עוזר. געגועים עזים. ופחד עז שהמצב לא ישתפר.

ואיך אקל על כל התחושות האלה כשחלק גדול מהן, ואולי אפילו את כולן, גם אני מרגישה לפרקים.

ומה אם הכל אבוד? אולי איבדנו את הילדה שלנו ולא נצליח לעולם לשקם את הקשר? ומה אם הם לא יצליחו לעזור לה שם? האם היא תצא מאשפוז ותיכנס לאשפוז כל חייה?

בהמלצת הפסיכולוגית שלי, קיבלתי החלטה לתת לזה סיכוי. קבעתי זמן. לא משנה מה קורה אני ממשיכה בנחישות הלאה. ומשכנעת גם את בת הזוג שלי להמשיך. אני לא רואה דרך אחרת להמשיך באופן שפוי.

והזעם? לא יודעת מה לעשות איתו. תחושות של זעם תמיד הפחידו אותי. אנסה להתייחס לזה כעוד שלב בתהליך הריפוי שלי. הזדמנות להתמודד גם עם זה.

ואין ברירה. צריך לשאת יום ביומו. ולזכור שזה יקח זמן. ואין קיצורי דרך. ומדי פעם אתפרק ואשבר. ואפסיק להאמין בדרך שבחרנו. ולא תהיה לי ברירה אלא להמשיך. כי אין דרך אחרת. וכל מה שנותר זה לקוות שיגיע איזשהו רגע של מיפנה. לא יכול להיות שלא. אין סיכוי שאלה החיים שנועדו לילדה שלי ולי. אני חייבת להאמין שזה לא ייתכן.

וכמו שחברה יקרה אמרה לי. חייבת להיות לכל זה תכלית. תכלית עבור הילדה שלי, עבורי עבורנו. לא יכול להיות שלא. ויגיע הרגע שהתכלית הזו תתגלה.

ואני, שסבלנות היא ממש לא אחת מנקודות החוזקה שלי, אאלץ לתרגל סבלנות.

לו רק אצליח לחזור לתרגל יוגה.


0 צפיות

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa