אז הייתה עוד ועדה פסיכיאטרית. הפעם הילדה שלי סרבה להגיע. נעלה את עצמה במקלחת רגע לפני שבאו לקחת אותה לועדה. הלכנו בלעדיה. אולי אפילו הייתה איזושהי הקלה. שלא אראה אותה נישברת. שהיא לא תצטרך לשמוע אותנו שוב תומכות בהמשך האשפוז.
לילה לפני היא התקשרה אלינו. ביקשה לדבר עם שתינו ביחד. ובכתה ונישברה בטלפון. סיפרה לנו כמה קשה היה לה שגררו אותה לבידוד. כמה קשה לה שם במחלקה. כל פעם שניסינו להציע קצת אמפתיה. כשדיברנו ברוך או בחום, היא הדפה אותנו בזעם. ״שלא תעזו לדבר אלי ככה״ ״אתן כבר לא האמהות שלי״. היא רק רצתה לשתף כמה קשה לה. היא לא הייתה מסוגלת לקבל כלום בחזרה. התחושה הייתה שהיא מנסה לשכנע אותנו לא להסכים לעמדת בית החולים להמשיך את האשפוז. ניסינו להסביר לה כמה חשוב שהיא תהיה שם, ותקבל טיפול. היא הרי היכתה ללא שליטה ילדה אחרת. ואז היא ניתקה לנו את הטלפון.
הועדה המליצה על 3 חודשים נוספים של אשפוז. הצוות הרפואי כבר חושב שהילדה שלי כן צריכה טיפול תרופתי. משהו שירגיע אותה. הם הכינו אותנו לכך שאם היא לא תסכים לטיפול התרופתי, הם יאלצו לתת לה את זה בכוח. בזריקה. רק לדמיין את הסיטואציה הזו. שמכריחים את הילדה שלי לקבל טיפול ונותנים לה בכוח זריקה זה משהו שמפרק אותי לגורמים. ויחד עם זה אני יודעת שאין ברירה. הילדה שלי חייבת טיפול. ואני כאמא שלה חייבת לעמוד בזה.
היא הסכימה לקחת את התרופה. והצוות ישב איתה ובנה תוכנית חדשה של שיתוף פעולה. ובמסגרת התוכנית היא התחננה שנפסיק לבוא לשם. הצוות ביקש מאיתנו לא להגיע לבקר אותה יותר. מותר לנו רק יומיים בשבוע. ולא בסופי שבוע. והאחות הסיעודית שמלווה אותה מנסה לדבר איתה. להבין ממנה כמה היא זוכרת. כמה היא מבינה למה היא שם. והיא מזהה בה ניתוקים. היא לא זוכרת דברים מהמציאות מעבר לחודש האחרון. או שהיא זוכרת את המציאות כמו שהיא סיפרה אותה לעצמה.
למשל מבחינתה לא עניין אותנו שהיא הייתה בבידוד. כל מה שרצינו זה להראות לה כמה היא הייתה לא בסדר.
וזה חלק כל כך קטן מהמציאות. היא לא זוכרת שהיא הדפה. היא לא זוכרת שהיא חסמה כל רסיס של חום או רוך שניסינו לשלוח לעברה.
וזו החוויה של הילדה שלי. אנחנו אמהות שרק רוצות להיפטר ממנה. שמפחדות ממנה. שלא מזיז להן שהיא הייתה בבידוד.
איך אפשר לשאת דבר כזה? אם היא לא זוכרת כלום. ואם יש בתוכה כאלה ניתוקים. אולי אין לה גישה לאהבה העצומה שלנו. אולי אין לזה זכר בתוכה? אולי באמת איבדנו אותה? אולי היא באמת איבדה אותנו בתוכה?
ואני מנסה להגיד לעצמי, גם אם זו המציאות. גם אם הקשר כרגע בסכנה. עכשיו הכי חשוב לאזן את הילדה שלי. ואח״כ. אח״כ נעבוד על הקשר. ניבנה אותו מחדש. כשהיא תהיה מאוזנת אולי היא תסכים לכך.
באמת???
אז נשברתי. הרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת את זה יותר. היאוש המסוכן הצליח לחדור.
ואז התנתקתי.
ומאז אני מוצאת את עצמי רוב הזמן מנותקת.
לרגעים. כשהכאב מצליח להסתנן דרך הסדקים הדקים של חומת הניתוק, הוא כל כך בלתי נסבל שאני מרגישה שאני מתפרקת. ואז הניתוק מיד חוזר.
כל כך קשה לעבור את כל זה מנותקת. אני מנסה להילחם בניתוק. אני רוצה להרגיש את הכאב על כל מה שהילדה שלי עוברת. אני מרגישה שאני חייבת. חייבת את זה לעצמי. חייבת את זה לה.
אבל אין לי זכות בחירה. למנגנונים הישנים, והכל כך משומנים, יש חיים משל עצמם.
אני יודעת. זה מגיע כדי להגן עלי. כי הכאב קשה מנשוא. ועדיף שאצליח להמשיך בדרך ולא אתפרק לגורמים.
אז למה זה מלווה בכל כך הרבה תחושות אשמה?
ואני שוב ושוב מגלה כמה הקושי שלי ביצירה, והחזקה של קשר, הוא בעוכרי.
אני מרגישה חלק גדול מהזמן לגמרי לבד.
בת הזוג שלי מתמודדת עם השדים שלה. ועם הערעור הפנימי שלה.
יש לי את הפסיכולוגית שלי שתומכת בי ככל יכולתה.
וגם המורה שלי ליוגה נמצאת שם ומוכנה לתמוך אני רק לא נעזרת.
אז אני כותבת לבלוג. זה סוג של תהליך ריפוי. עבורי. להוציא את כל התחושות שמתערבלות שם בפנים החוצה. אל אור השמש. זה מזכך את הבושה, ואת הכאב, ואת האשמה.
ואני צמאה לתגובות. ומקבלת אותן. וזה מנחם מאד.
אבל זה לא חום אנושי בעולם המציאותי. זה לא מגע. זה לא חיבוק. זה לא מפגש של עיניים.
כל הדברים האלה שאני כל כך זקוקה להם. וכל כך מפחדת מהם כשאני מפורקת.
וברור לי שיש שם נשים יקרות בחוץ, חברות. שממש רוצות להיות שם בשבילי. אני רק לא יודעת איך לממש את זה.
זקוקה להפוגה. לרגעים של חסד. של קירבה. ולמרות תשע שנים של מסע לריפוי. ברגע האמת. אין בי את היכולת לממש את זה.
איך מאפשרים לתקווה להיכנס ברגעים של יאוש מתמשך?
מהיכן מוצאים את הכוחות להמשיך?
ניתוק יקר. תודה על הנסיון שלך לעזור לי. אבל זה לא עוזר. זה מנגנון לא יעיל מבחינתי עכשיו. מעדיפה להרגיש את הכאב להיות בו. לתת לו לעבור דרכי ולייצר איזושהי תנועה. אתה מייצר שיתוק. אתה מוזמן להמשיך בדרכך. עזרת לי המון. שנים רבות. ממש הצלת אותי. אני לא זקוקה לך יותר. יש לי כבר כלים וכוחות להתמודד עם הכאב. תן לו בבקשה להגיע.
אולי אם תלך אצליח חזרה להתחבר אל העולם.
למעבר לפוסט הבא - עדיין מנותקת
למעבר לפוסט הקודם - כשהכעס משתלט