כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa

חיפוש
  • Ahimsa

עדיין מנותקת


מאתמול אני רוצה לכתוב פוסט, אבל המילים מסרבות להגיע. אני מחפשת אותן בתוכי. מדי פעם צפה לה מילה בודדת, אבל היא מסרבת להתחבר למילים אחרות, ולא נוצרים משפטים. גם המילים שלי מנותקות אחת מהשניה.

לפנות בוקר. הקפה מונח על השולחן במרחק זרוע. לוגמת ממנו. נושמת עמוק. ומקווה שהכתיבה תתגבש מעצמה.

לעיתים נידמה לי שבתקופה האחרונה זו הדרך הכמעט יחידה שלי להתחבר לעצמי, ולשלוח שלוחות עדינות לעבר העולם. ברגעים כמו עכשיו, רק בעזרת הכתיבה אני ניזכרת, שעמוק בתוכי קיים החלק, שיש בו כמיהה עצומה לחיבור וקשר. קודם כל לעצמי. ומשם לעולם.

מאז שאני זוכרת את עצמי, רגשות לא היו נגישים לי באופן פשוט. אחותי תמיד קראה לי בילדותנו ״דג קר״. וזה לגמרי השתלב עם תחושת הקלקול שחייתי איתה מאז ומעולם. אני אחרת מכולם. מתקשה להתחבר. תמיד מתבוננת מהצד. לעיתים אפילו את עצמי ראיתי מהצד. פועלת ומתנהלת בעולם. כמו על מסך של סרט. וכשהתבוננתי בעצמי מהצד, כמובן שלא ידעתי מה אני מרגישה. יכולתי רק לנחש.

והיה שם כאב עמוק. תמיד. והרבה פעמים נפלתי לבורות עמוקים. בורות שלא ידעתי איך לצאת מהם. אבל זה התנהל לו במקביל לקיום היומיומי שלי שהיה לרוב מנותק מהסביבה.

בתהליך הריפוי, לאט לאט, ממש לאט, למדתי להבין את המנגנון הזה של הניתוק. שנולד לו בגיל כל כך צעיר. כשלא היו באמתחתי כלים בוגרים יותר ומפותחים יותר, לשמור על עצמי. אולי הוא נולד בזכות יכולת ויסות עצמי עצומה שהייתה לי. ושהצילה אותי.

למדתי לזהות אותו, מתי הוא מגיע, ומה גורם לו להגיע, ולמדתי לקבל אותו בהבנה.

ובצעדים קטנים, ניבנתה בי יכולת לאפשר לכאב להגיע לפעמים, בלי שהניתוק מיד נכנס לפעולה, ולהיות בו בלי לפחד ממנו. לא לחשוב שהוא עומד להחריב אותי. בהתחלה הוא היה מגיע לשניה. ולאט לאט זה התרחב. והיום לפעמים אני אפילו מסוגלת להיות בזה לבד.

זה כניראה התאפשר כי למדתי לשחרר גם את מנגנוני החשדנות העצומה כלפי הכוונות של כל הסובבים איתי, החשדנות שהתפתחה לה לצד הניתוק והייתה גם היא מנגנון הגנה. החשדנות שגרמה לי להתבונן היטיב במי שעומדת מולי, לשים לב לכל הפרטים, לטון, למבט, לשפת הגוף, למילים, ולחפש את הפרשנות ה״אמיתית״ של הדברים. כי לבטח מסתתר שם משהו מסוכן שרוצה לפגוע בי.

זה מעניין שהחשדנות לגמרי פינתה את מקומה. כמו הבינה לגמרי שאין בה צורך יותר.

אני כבר מאמינה בכוונות הטובות של מי שמולי. אני כבר יודעת שמה שהיה אז, היה בעבר. והיום כבר אין סכנה ממשית. ההשתקפויות של הפגיעה כבר לא מתעוררות בתקשורת עם אנשים אחרים.

מדהים כמה ההתנהלות מול העולם קלה יותר כשהחשדנות לא קיימת. כשההנחה העמוקה בתוכי היא שמי שסביבי רוצה בטובתי. זה מאפשר כל כך הרבה דברים. זה מאפשר להסתכן בטעות. אפשר להעז לעשות דברים שבעבר לא יכולתי בכלל לדמיין את עצמי עושה. זה מאפשר לחשוף את הפגיעות. ולהביא את עצמי באופן הנקי והאותנטי ביותר שקיים. בלי לפחד.

מעניין למה הניתוק עדיין כאן. למה הוא עדיין מזדרז לצאת להגנתי ברגע שנידמה לו שזה מעבר לכוחותי.

חברה יקרה כתבה לי בעקבות הפוסט הקודם שכל הדברים שאי פעם כתבתי פתאום התחברו לה. היא חשבה על ההקשרים בין מסע הריפוי שלי, לסליחה ולהכרה שגם ההורים שלנו עשו הכי טוב שהם יכלו, גם אם קשה לראות את זה, וכמה זה כואב לעשות הכי טוב שלי ולקבל בחזרה הדיפה, כעס והתנגדות. כמה זה קשה לרצות לעזור למישהו אהוב ויקר מבלי שהוא בכלל מבין שאנחנו בצד שלו...

וזה ממש נגע בי. המעגלים האלה של החיים. החוויות שאנחנו חווים היום, ומאפשרים לנו להבין כל מיני דברים שקרו לנו בעבר לעומק, בצורה מהותית, ואחרת. שינוי נקודת המבט שמשפיע על הכל.

תמיד חייתי בתחושה שאולי אנשים אחרים לא מספיק מעניינים אותי. זה התחבר לי לגמרי לתחושה המהותית של הקלקול שלי. ואולי בגלל זה קשה לי לשמור על קשרים.

ואלה שכן מעניינים אותי, הם אלה שמעוררים בי איזשהו ריגוש נוסף. מעבר לקשר רגיל. ואז יש בי צורך לייצר קרבה מאד מהר. ואז זה מבהיל את מי שמולי. ואז מי שמולי בוחרת להתרחק. ואז הכל יורד לטמיון. ותחושת הקלקול שלי מקבלת אישור ומתחזקת.

ולקראת סוף הפגישה האחרונה אצל הפסיכולוגית שלי, פתאום התעוררה בי תובנה, ששינתה לי לגמרי את נקודת המבט, על הקושי שלי ביצירת קשר.

זה לא שקשה לי לפגוש אנשים אחרים כי אין לי עניין בהם.

קשה לי לפגוש את עצמי, המנותקת, בעת מפגש עם אנשים אחרים. כי זה לא מאפשר חיבור אמיתי. וקשר.

לפגוש מישהי שיקרה לי, כשאני מנותקת מעצמי, זה אחד הדברים שהכי מפחידים אותי. האכזבה המידית שמתלווה לזה. ותחושת היאוש. והפחד שהניתוק הזה לעולם יישאר איתי. ויקשה עלי לחיות מחוברת לעולם.

וההבנה הזו מילאה אותי בתחושת הקלה.

איך הכל מישתנה כשנקודת המבט מישתנה. וכמה חשוב לשמור על נקודת מבט של חמלה.

גם אני טובה במהותי. ורוצה להיטיב. ורוצה חיבור עם העולם.

קשה במיוחד לפגוש שוב את הניתוק לאחר תקופה בה הייתי כבר לגמרי מחוברת. והתחלתי לחיות במלואי. והבנתי את הפוטנציאל העצום לאושר שיש בחיים מחוברים לעצמי ולעולם.

לא תמיד החיבור המלא לעצמנו הוא מיטיב. אני חושבת על הילדה שלי. שהיא ההיפך ממני. אין בה יכולת לווסת את עצמה. אין לה מנגנון הגנה של ניתוק. היא חווה הכל בעוצמות גבוהות. ואין לה איך להקל על עצמה. והיא עדיין לא יודעת לשהות בכאב, או בתסכול או באכזבה וללמוד שהיא מסוגלת לשאת אותם. ואני לא מסוגלת אפילו לדמיין כמה זה קשה ובלתי נסבל עבורה.

אבל אני כבר במקום אחר, וביקשתי מהניתוק שלי ללכת. והוא עדיין כאן. ואני צמאה לרגעים של חיבור.

הם מגיעים לפעמים.

לרוב הם מגיעים כשאני עם הפסיכולוגית שלי.

אבל הם גם היגיעו בקורס יוגה שהייתי בו השבוע. יוגה זה חיבור.

והם ממש היגיעו במשפט הנוסף להארכת צו האשפוז הכפוי שהיה השבוע. השופט הסכים להאריך את הצו.

והילדה שלי התפרקה. וגם אני. אבל רק לרגע. הניתוק מיד הגיע להציל אותי.

כניראה שנדרשת הרבה סבלנות.

וחמלה כלפי הניתוק.

ועוד קצת סבלנות.

והתחושה העצומה הזו של הקלקול. שעדיין עולה מתוכי לפעמים. והפסיכולוגית שלי הסבירה לי שהיא כניראה פיעפעה עמוק לתוכי, גם למקומות הקדומים ביותר.

תחושה שהדרך היחידה לגרום לה לעבור טרנפורמציה, היא פשוט להיות בה.

וזה כל כך לא פשוט ברגעים של ניתוק.

התחושה הזו תצטרך לחכות עוד קצת.

היא חוזרת ועולה מדי פעם בגלל כל מה שקורה עכשיו. והיא גורמת לי להרגיש שאולי לא הייתי צריכה להיות אמא. שאולי אני מזיקה באיזשהו אופן לילדות שלי. אולי אני פגועה מדי ומעבירה את זה הלאה, אליהן.

ואני כותבת את זה, וזוכרת כמה כאב זה מעלה בי כשהתחושה הזו צפה מתוכי. אבל עכשיו אני מנותקת.

כמהה להרגיש הכל ולגמרי מנותקת.

אפילו כתיבת הפוסט הזה לא הועילה.

ואני משננת לעצמי.

סבלנות יקירה. עוד קצת סבלנות.

ואולי עכשיו, כשאני מבינה למה קשה לי לפגוש חברות יקרות, אוכל בכל זאת להעז ולפגוש אותן. ולהסכים להיות בניתוק. ולקבל אותו בחמלה. ואפילו בהכרת תודה.

כי בזכותו אני ישנה קצת יותר טוב.

ובזכותו אני מצליחה להמשיך בדרך בבטחון.

ואולי הוא יפנה את מקומו, כמו החשדנות, כשהוא יהיה לגמרי בטוח שאני בשלה לזה.

אולי הוא ילך כשאפסיק להילחם בו.


1 צפיות