כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa

חיפוש
  • Ahimsa

כשהסערה משתוללת


השעה בערך שלוש לפנות בוקר. אני כבר כמעט שבועיים לא ממש ישנה בלילות.

הפסיכולוגית שלי אומרת שאיפשהו הכאב שמצטבר בתוכי במהלך היום חייב לבוא לידי ביטוי. אני אסופה ויציבה ושמורה כל כך כל היום, אז בלילה אי השקט מגיע לבקר. ומעיר אותי. וכשאני מתעוררת, אני יודעת שהסיכוי להרדם שוב קטן מאד. ואני לא נאבקת בזה. איך אפשר לישון כשאני לא יודעת אם הילדה הבכורה שלי מצליחה לישון?

היא מאושפזת כבר כמעט שבועיים.... הינה כתבתי את המשפט הזה. המשפט הזה שמסתובב בתוכי כבר שבועיים, ולא יכולתי להוציא החוצה. למה? כי רציתי לשמור עליה. על הפרטיות שלה. כי אולי יום אחד היא תקרא את הבלוג הזה. ומה יקרה אז?

אתמול קניתי קפה למקינטה שלי. בחרתי קפה, וטחנו לי אותו במיוחד למקינטה. וארזו לי בתוך שקית נייר מעוצבת.

מזמן כבר לא היה לי קפה למקינטה. הסתפקתי בקפה שחור. אז עכשיו הקפה מתבשל על הכיריים. והריח שלו מתפשט במטבח ובסלון. פעם הטקס הקטן הזה היה ממלא אותי שמחה פשוטה. שמחה מהדברים הקטנים. עכשיו זה ממלא אותי עצב עמוק. עצב על הפער בין הפשטות של רגעים מסוימים בחיים למורכבות הבלתי נסבלת שלהם.

כשהכנתי קודם את הקפה, שמתי לב לסגירה הגאונית של שקית הניר. החלק העליון שלה מתקפל, ומשני הצדדים שלה יוצאים שני חלקי מתכת גמישים כאלה עטופים בפלסטיק, שמתקפלים סביב הקיפול ושומרים אותו סגור.

אני עדיין מבחינה בפרטים. אני עדיין יכולה להעריך אותם. אבל הם לא ממלאים אותי עונג כרגע. מרגישה שהיכולת להתענג על הדברים הפשוטים נלקחה ממני בתקופה הזו.

הילדה שלי בהתנגדות עצומה לטיפול. היא נאבקת, ומשתוללת במלוא כוחה. היא לא מסוגלת לשאת עולם שלא מדוייק לחלוטין לצרכיה. היא מתחננת שנוציא אותה משם. היא שונאת אותנו. ומבטאת זאת באינסוף מילים, ודרכים יצירתיות ומכאיבות, שננעצות בי כמו סכין. והלב שלי נשבר לנוכח הסבל שלה. ומייאשת אותי המחשבה שהילדה שלי אולי מרגישה לגמרי לבד. שאפילו אנחנו נטשנו אותה.

אני כל כך מכירה את המקום הזה, שצריך שהעולם יהיה לגמרי מדויק אחרת הכאב הוא בלתי נסבל. אני מכירה אותו מהמסע שלי לריפוי. כמה שנים נאבקתי לשנות את כל מה שסביבי רק כדי לא להרגיש את הכאב הזה. ואפילו היום, כשאני כבר לגמרי מבינה כמה חשוב לעבור דרך הכאב ולא להאבק בו. כשאני כבר לגמרי יודעת שהדרך למצוא שקט וריפוי היא דווקא בתוכי. לשנות את האופן בו אני מקבלת את חוסר הדיוק סביבי, ולא לנסות לשנות את מה ששם בחוץ. כי זה בלתי אפשרי. וגורם לסבל תמידי. אפילו היום אני עדיין נופלת לעיתים למקומות הקדומים האלה, ומנסה בכוח לשלוט במה שקורה בחוץ. ויחד עם זאת יודעת, ידיעה עמוקה ומהותית שאפשר למצוא שקט, ונחמה, ויציבות נינוחה.

ואני מסתכלת על הילדה שלי נאבקת, וסובלת, ומתנגדת, ונלחמת בכל כוחה, וחושבת לעצמי. ילדה אהובה שלי, איך אעביר לך את המסר שזה אפשרי? שאפשר להגיע למקומות טובים יותר. שאפשר שהסבל הזה כבר לא יהיה מנת חלקך בכל רגע ורגע?

אבל כרגע אי אפשר. אין שם מי שמוכנה לשמוע. אין שם מי שמוכנה להאמין.

זו הולכת להיות ריצה למרחקים ארוכים. וצריך המון סבלנות. ואורך רוח. ויציבות נינוחה. והכי חשוב להאמין שהדרך בה בחרנו באמת תוביל לריפוי ולשיפור.

הסכנה הכי גדולה ליציבות הנינוחה היא הספק. כשהספק מתגנב אפשר לשכוח מיציבות, ומנינוחות. כשלא לגמרי בטוחים בדרך, נכנס לו אי השקט. והמחשבות הטורדניות. אולי טעינו? אולי זו לא הדרך? אולי אנחנו מזיקות לילדה שלנו?

ואז מתעורר הצורך להחזיר את הגלגל אחורה. כי לקחת אותה משם במצבה הנוכחי זה בלתי אפשרי. ואז הכאב הוא אפילו עוד יותר בלתי נסבל.

אני נוסעת לבקר אותה כמעט כל יום. וסופגת לתוכי את הכאב שלה. ומנסה להישאר יציבה אל מול ההדיפה המכאיבה שלה. ורוצה כל כך לנחם אותה. אם היא רק הייתה נותנת לי לחבק אותה, ולהעביר לה דרך החיבוק את המסר שאני כל כך אוהבת אותה. ואני רק רוצה שיהיה לה יותר טוב.

ובדרך חזרה הביתה אני רואה בני נוער, בערך בגילה, הולכים להם ברחוב. לבד, או בחבורות. והלב שלי נשבר.

לפעמים אני תוהה, האם מנת חלקי בכאב הקיומי לא הייתה מספיקה? האם אי אפשר להסתפק בדרך האמיצה והקשה שאני עושה לעבר הריפוי? לא הגיע הזמן להנות מהפירות של העבודה הקשה, ועכשיו לחיות את החיים במלוא עוצמתם?

ואז אני חושבת. אולי עברתי את כל זה כדי שאוכל להיות שם עבורה. אולי זו הייתה המטרה הראשונית. ואני נהנית מהפירות מעצם זה שאני יכולה להישאר נוכחת, ויציבה אל מול הכאב. ולהכיל אותו. ולא להתפרק. איזה מזל שהגעתי לנקודה הזו במסע. איזה מזל שהכל קרה עכשיו ולא לפני חצי שנה אפילו.

ואז נכנסת נשימה עמוקה.

אף פעם לא רצתי מרתון. לא חשבתי שאני בנויה לזה. אז עכשיו יש לי את המרתון האישי שלי. וזה הולך לקחת זמן. וכרגע אין אפילו רגעי תקווה ללקט. חייבת להאמין שהם יגיעו. חייבת להאמין בדרך.

ויודעת שיהיו רגעים שגם הספק יגיע. זה בלתי נמנע. גם בו אני לא צריכה להאבק. כמו שמישהי יקרה כתבה לי שהיא לפעמים אומרת לעצמה, ואני ישר מאמצת ״תסכימי להרגיש״. אז אני מסכימה להרגיש גם את הספק. ואת הכאב שהוא מעורר. והוא יעבור דרכי. ואני אדבר עם הפסיכולוגית שלי והיא שוב תזכיר לי למה זו הדרך הנכונה. והספק ימשיך לדרכו. ואני אשמח שהיום אני כבר מסוגלת לבקש ממנה עזרה כל כך בקלות.

וכשהסערה משתוללת בחוץ, צריך לפעמים להרכין ראש ולהתכנס, ולחכות שהסערה תעבור.

וזה בסדר שהחיים שלי כרגע בהמתנה לחלוף זעם.

וזה מובן שהכל נעצר.

וברור שהכל נרתם עכשיו כדי למצוא שוב ושוב את היציבות הנינוחה. כי התנועה היא חלק מהיציבות הנינוחה. ואי אפשר להישאר בתוכה כל הזמן בנוקשות. כי אז זה כבר לא נינוח.

וזה המקסימום של התקווה שאני יכולה לסיים איתה הפעם...


6 צפיות