לאחרונה המושג הפילוסופי ״יציבות נינוחה״ שמגיע מעולם היוגה, מעסיק אותי. גם כחלק מקורס יוגה שאני עוברת, ואפילו עוד לפני.
ואני שמחה לגלות שבכל התקופה המאתגרת מאד שאני ובנות משפחתי עוברות אני מוצאת בתוכי המון יציבות נינוחה. שבאה לעזרתי ברגעים הכי קשים. ובכל פעם מרגשת, מפתיעה ומשמחת אותי. אני שמחה לגלות שאני לא מתפרקת. אני מצליחה לנשום אל מול המורכבות ולהישאר יציבה נוכחת ונינוחה.
כחלק מעבודה על יציבות נינוחה כתבתי למורה שלי ליוגה:
״...
הצמד יציבות ונינוחות כבר טומן בחובו צמד של ניגודים.
יציבות שמעלה בי דימוי של משהו חזק, חסון, שעומד איתן מול כל כוח שמופעל עליו.
נינוחות שמעלה בי דימוי של משהו רך, גמיש, שקט רגוע.
צמד של ניגודים, שכשמשלבים אותם יחדיו מקבלים משהו חדש, עוצמתי, מלא, ושלם יותר מכל אחד מהם בנפרד.
היציבות מונעת מהנינוחות להיות רפיון ורפיסות, והנינוחות מונעת מהיציבות להיות נוקשה ומועדת לשבר
...״
״...
הפילוסופיה של היוגה מלווה אותי בתרגול על המזרון, ומעודדת אותי להתבונן ולהקשיב ולשים לב.
והכוח הממשי שלה בא לידי ביטוי כשהיא גולשת אל מחוץ לגבולות המזרון ומלווה אותי גם ביומיום
...״
״...
לפני כמה שבועות ישבתי לי בגינה בשעת בוקר מוקדמת, הרוח נשבה, ונתתי לשקט למלא אותי. ומבטי נפל על צמח מופלא שפורח בגינתנו.
לצמח בסיס רחב, עם עלים רחבים, ושלוחות דקות ארוכות ועדינות שבקצותיהן פרחים.
הצמח עמד לו יציב ונוכח, והשלוחות העדינות נעו ברוח מצד לצד.
והמחשבות שלי נדדו אל היציבות הנינוחה.
בזכות הבסיס הרחב והיציב של הצמח, התאפשר לו לגדל שלוחות עדינות שיכולות לסמוך על הבסיס היציב ולנוע בעדינות מרגשת ברוח.
צמח שמשדר בכל מהותו יציבות נינוחה
...״
ובהמשך לאחר תאור של שיחה קשה ומערערת עם ביתי הבכורה הוספתי וכתבתי:
״...
והתמלאתי הכרת תודה ליציבות הנינוחה שממלאת אותי כבר תקופה ארוכה ומלווה אותי בדרך, הכל כך מורכבת שלי.
בתור מישהי שלא חוותה יציבות או נינוחות לאורך חייה, ורק בשנים האחרונות פוגשת בהן מדי פעם במסע שלי לריפוי. להרגיש שהיציבות הנינוחה צברה מסה קריטית, ושוכנת בתוכי כמעט דרך קבע, זוהי מתנה יקרה מרגשת שמפעימה אותי כל פעם מחדש.
היציבות הנינוחה מאפשרת לי לדעת, ממש לדעת, לעומק, באופן מהותי, שהדרך בה אני פוסעת היא הדרך הנכונה.
היא מאפשרת לי בכל רגע ורגע לעשות את הצעד הבא.
היא מאפשרת לי לנשום אל מול הסבל הנורא של ביתי הבכורה, ולהתמלא אהבה, ורכות וחמלה.
היא מאפשרת לי לנוכח הבסיס היציב שבי, לשלוח שלוחות עדינות וארוכות שבקצותיהן פרח יפה, ולפגוש את העולם.
עם הפגיעות. ועם הכאב. ועם הידיעה שהבסיס שלי יציב ונינוח.
בסיס שבניתי בעמל רב ולאורך שנים של עבודת ריפוי מתמשכת. ולפעמים איבדתי אותו וחזרתי והתכנסתי. ואז מצאתי אותו מחדש.
ועכשיו היציבות הנינוחה כאן. דיירת קבע בתוכי. מאפשרת לי להתמודד עם האתגרים הנוכחיים בחיי ולתמוך בכל בני משפחתי. בשקט. עם קשב. לעצמי ולשאר
....״
והיום איבדתי את היציבות הנינוחה בשניה אחת. ולרגע ממש נבהלתי.
המורכבות שיש לי ביצירת קשר כניראה תמשיך ללוות אותי עוד תקופה. זה עדיין משהו שזקוק לריפוי. ועדיין יש לחלקים קדומים בתוכי צורך באישורים, ובטחון, ועדיין עולה בי צורך שתיווצר קירבה כמה שיותר מהר. כדי להצליח להאמין שבאמת אכפת ממני ובאמת רוצים בקרבתי.
ואני עדיין לא לגמרי בטוחה מהי קירבה עבורי. ואולי מחפשת אותה לעיתים במקומות הלא נכונים.
אז אני לפעמים מופתעת ואולי אפילו מתאכזבת לגלות שאני עדיין מנסה לזרז תהליכי התקרבות. ומחפשת לפעמים משמעויות בין השורות. משמעויות שייתכן ונמצאות שם ויתכן שהן רק פרשנויות שגויות שלי.
הכל התחיל כשכתבתי למישהי הודעה קרובה. ולקח לה זמן לענות. ולבסוף היא ענתה. והייתה לי תחושה שהתשובה שלה הייתה מרחיקה ומציבה גבול. והתחילה בתוכי סערה. לא יציבה ולא נינוחה.
זר לא יבין זאת.
כשהסערה הזו מתחילה קשה מאד לעצור אותה. זה ממש הזכיר לי את כדור השלג שדיברתי עליו רק בפוסט הקודם. כניראה שהוא לא לגמרי נמס.
ומיד התחילו להתגבש בתוכי דרכי פעולה. האם לברר מה הייתה הכוונה האמיתית שלה? האם לבדוק אם הגזמתי?
ותו״כ שהסערה צברה תאוצה הייתה שם מישהי חיצונית שהתבוננה בהכל ממש בסקרנות, ואולי אפילו בחיוך. זה היה ממש מעניין, וכל כך מוכר, לראות את התהליך מתהווה. ואת כל התרוצים שהתחילו להתגבש בתוכי כדי לשכנע אותי לשלוח הודעות הבהרה. לבצע פעולה ממשית בעולם כדי להפסיק את הכאב הבלתי נסבל שפעם בתוכי. כאב הסערה.
והייתה בי ידיעה ברורה שאני צריכה להשהות. שהדבר הכי חשוב זה להמתין.
קל להגיד, וכל כך קשה לממש.
סערה דוחקת בתוכי מצד אחד. וקולות קדומים שעולים ורוצים תשובה עכשיו. שרוצים שעכשיו, בזה הרגע מישהו ירגיע את הכאב העמוק הזה בתוכי. כי אין לי יכולת לשאת את זה.
ומצד שני קול בוגר יותר, וחדש. מנסה לנחם. אומר לקולות הקדומים. זה כל כך מובן שזה כל כך מכאיב. זה כל כך ברור למה את רוצה לכתוב, ולהבהיר את העניינים. אבל זה רק יכאיב יותר. ועלול לקלקל.
בואי תחכי רגע. יהיה לקשר הרבה יותר סיכוי אם פשוט תתני לו את הזמן להתהוות בקצב הנכון לו. ואולי הוא לא יתהווה בכלל. וגם זה בסדר. מה שיצטרך לקרות יקרה.
וכל זה ממש לא עזר לכאב העמוק הזה. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. ואני לא יכולה לספק את זה.
אז הלכתי להכין קפה.
חמלה, קפה והשהיה. ולנשום.
וכל פעם שקולות הרקע התגברו נשמתי. וחשבתי לעצמי. ואו. איזה כוח עצום זה שצריך לעמוד מולו. כמה זה קשה. אפילו כשאני לגמרי מבינה מה נכון לעשות. ושזה לא יועיל לי להיות מופעלת. הכוח הקדום הזה, שתמיד פעל באותו אופן, הוא ממש עוצמתי. ובעל נסיון של שנים.
ואלה הכוחות שהילדה הבכורה שלי מתמודדת איתם ממש בימים אלה. ואין לה את הכלים שיש לי. ויש לה עוד דרך ארוכה לעבור. וגם אני מתקשה לעמוד מולם. אז בטח ובטח שהיא תתקשה.
וכמה זה מבהיל לחשוב שאיבדתי את היציבות הנינוחה. שלפני רגע היה נידמה שהפכה לדיירת קבע בתוכי.
זה היה שיעור חשוב בענווה. ותזכורת חשובה לכך שהכל משתנה כל הזמן. וצריך לשמר את היכולת לקבל את השינויים, ולא להאחז בשום דבר.
ואז כתבתי לפסיכולוגית שלי. כי הקולות האלה היו חייבים לבוא לידי ביטוי. זו עוד דרך להשהות. לבטא את הקולות במקום מכיל וחומל ומבין, באופן שלא יצור כאב ובכל זאת יתן לאנרגיה הזו לצאת.
והיא כתבה לי שטוב שכתבתי לה, שאלה רגעים מאד מכאיבים וזה ממש מדהים שאני מצליחה לשהות בהם ולא להיות מופעלת. זה עורר בה התפעלות ממני.
וחשבתי לעצמי שגם אני התפעלתי מעצמי, אבל זה היה הרבה יותר מנחם כשהיא התפעלה ממני...
והתחלתי לקרוא דברים שקשורים לפילוסופיה של היוגה. זה מאד עזר. בעיקר דברים שקשורים להשקטת תנודות התודעה.
ולאט לאט הרגשתי את הסערה נרגעת.
ועכשיו שקט כאן. ואפילו לא נותרו עקבות לסערה. היא לא הותירה משקעים בתוכי.
אני ממש מקווה שאוכל לזכור בעתיד את התרגול הזה של ההשהיה, ואולי אוכל לעשות זאת יותר בקלות בעתיד. כי ברור לי שהמצבים האלה יקרו שוב.
רושמת לעצמי. חמלה. קפה. והשהיה.
ואח״כ אפשר אפילו להרגיש סיפוק, ושמחה קטנה מדגדגת של הצלחה. עוד הצלחה שכדאי ללקט.
למעבר לפוסט הבא - כשהסערה משתוללת
למעבר לפוסט הקודם - כשמרווח הטעות מאד קטן