כשמרווח הטעות קטן מאד או בכלל לא קיים, ההתדרדרות יכולה להגיע מהר מאד ולעיתים קרובות. ואין כוח בעולם שיכול לעצור את זה.
אני מכירה את זה ממש מקרוב מהמסע שלי. זה קרה אינסוף פעמים לאורך השנים. מספיק שהפסיכולוגית שלי לא דייקה באופן מלא, לא הבינה בדיוק את התחושה שלי, לא נתנה את המענה המדויק שהייתי זקוקה לו, לא בחרה בדיוק את המילים שרציתי לשמוע, או את הטון, או לרגע לא הייתה זמינה לי כשהייתי צריכה וכדור השלג היה מתחיל להתדרדר במדרון, צובר עוד ועוד תאוצה ונפח ולא היה כוח בעולם שהיה יכול לעצור את הנפילה הבלתי נמנעת.
ואז היה מגיע הכעס. ותחושת אי האמון בכך שבאמת אכפת לה. ורצון עז לשבור את הכלים וללכת. והייתי הודפת בכל כוחי כל נסיון שלה להתקרב חזרה.
כמה קשה להישאר יציבים ונינוחים ומכילים מול הדיפה שכזו אפילו אם לגמרי מבינים מהיכן היא מגיעה. ובמיוחד כשזה קורה שוב ושוב ושוב כי מרווח הטעות הוא אפסי. כי אפילו ה״טעות״ הכי הכי קטנה גוררת אחריה את כל מהלך ההתהפכות והענישה הזה,
ושוב צריך להתחיל מהתחלה לנסות להתקרב.
טוב, זה לא בדיוק מהתחלה. כי כבר קיימת איזושהי תשתית של קרבה. ולאורך השנים זמן ההתקרבות חזרה הלך והצטמצם.
אבל זה בטח מאד מתסכל שאת כדור השלג, שרק מחכה לו שם בפיסגה, להזדמנות להתחיל להתגלגל במדרון, זה בכלל לא מעניין שקיימת תשתית. והוא יתחיל להתגלגל ברגע שתהיה טעות, עם תשתית ובלי תשתית. הוא את המשימה שלו יעשה.
אתמול גיליתי שגם עם הבת הבכורה שלי מרווח הטעות כניראה אפסי. ובכלל לא משנה שקיימת תשתית עמוקה ורחבה של קשר ותמיכה ואהבה אינסופית.
הכל התחיל בטעות. זה תמיד מתחיל בטעות. והבעיה עם מילים שנאמרות והיה עדיף לא להגיד אותן, היא שאי אפשר לקחת אותן חזרה. וכשממש אסור לטעות, זה מיד מעודד את כדור השלג לצאת לדרך. אתמול צפיתי בכדור השלג של הילדה שלי מתגלגל לו במדרון, וצובר תאוצה, וגדל לממדי ענק מפחידים ללא שום יכולת לעצור את זה. לא שלה, ולא שלי.
אתמול הלכנו לבדוק אפשרות לבית ספר חדש לילדה שלנו. בית ספר שמתמחה במתן מענה לילדים עם קשיים נפשיים. הלכנו לפגישה עם המנהלת. והתרשמנו מאד מבית הספר. וחזרנו באיזושהי תחושת תקווה שאולי שם הילדה שלנו, תוכל למצוא את מקומה ולפרוח. כמו סחלב.
בת הזוג שלי תמיד מדמה את הילדה שלנו לסחלב. אם רק ניתן לה את התנאים המדויקים לה ביותר, היא תפרח באופן מרהיב. וכמה קשה לספק בדיוק את התנאים הנחוצים לה. כמו סחלב.
ועדיין לא ברור אם יהיה מקום בבית הספר הזה. אנחנו מחכות לתשובות.
וכניראה מתוך התקווה הזו נולדה הטעות. הטעויות תמיד נולדות מתוך כוונה טובה. הן תמיד נעשות בתום לב. ואף פעם לא במטרה להכאיב או לפגוע. אבל גם זה לא מעניין את כדור השלג.
אז עשינו טעות וסיפרנו לה בכמה מילים על בית הספר יחד עם זה שאמרנו לה שלא ברור אם יש שם מקום.
ברגע הראשון עדיין לא הבנו את גודל הטעות. כדור השלג יצא לדרך אבל לקח זמן עד שהוא ממש צבר תאוצה ונפח.
הילדה שלנו כניראה לא יכלה לשאת את הציפיות שהתחילו להתעורר בה, לצד החשש שלא יהיה מקום. ואולי גם החשש ממעבר נוסף של בית ספר, ועוד התחלה, גרמו לכך. לא בדיוק ברור.
קצת מאוחר יותר הייתי למעלה, בחדר השינה, ופתאום שמעתי את בת הזוג שלי קוראת בשמי, בצעקה, מלווה בתחושת דחיפות גדולה. צעקה שכבר לא שמעתי כמותה מזמן, והבנתי שמשהו קרה. ובאותה שניה הילדה הקטנה שלנו היגיעה לחדר בריצה מבוהלת, ניכנסה לאמבטיה שלנו, התכווצה בפינה כמו כדור, רועדת מפחד ובוכה.
הבת הבכורה שלי כעסה עליה על משהו והייתה נחושה להרביץ לה. וגם איימה עליה שהיא תהרוג אותה.
לא היה כל כך ברור אם היא מסוגלת לשלוט בעצמה או לא. זה לא הרגיש כמו משהו חסר שליטה לחלוטין, אבל היה מאד קשה לעצור אותה. היא הייתה מאד נחושה. וזה כמובן היה מאד מאד מבהיל עבור הבת הקטנה.
באותו רגע הרגשתי שאסור לנו לשאת דבר כזה בבית. זה גובה מחירים כבדים מדי גם מהבת הבכורה, גם מהבת הקטנה וגם מאיתנו.
ומיד גם הבנתי את הטעות שעשינו.
ותוך כדי שאני מנסה לחסום אותה, אמרתי לה ברכות. את ממש כועסת עכשיו, בצורה קיצונית, שלא קשורה למה שאחותך עשתה. זה כניראה קשור לזה שסיפרנו לך על בית הספר. ואולי זה הבהיל אותך או עירער אותך. מה יוכל לעזור לך להרגע?
אבל כמובן שזה לא הועיל בכלום.
ואז אמרתי לה. אם לא נצליח לעזור לך לווסת, אאלץ להתקשר למשטרה, ונצטרך למצוא דרך חיצונית לעזור לך להרגע. כי כרגע את מסוכנת לעצמך ולאחרים.
והיא סיננה ״בטח בטח״ והמשיכה להאבק בבת הזוג שלי שחסמה אותה.
ואני התקשרתי למשטרה.
באותה שניה הבכורה שלי הסתובבה, ירדה למטה, ויצאה מהבית.
היא יצרה קשר עם חבר, שבחוכמתו יצר קשר איתנו, ועידכן אותנו לכל אורך הדרך מה מצבה. היא סרבה לתקשר איתנו בכל תוקף. ועשתה דרך ארוכה, בחלקה באוטובוס, ובחלקה ברגל, בגשם. יחפה, לבושה בגופיה ומכנסיים קצרים.
אין צורך להסביר שעברנו ערב שלם של דאגה לשלומה. תקשורת בלתי פוסקת עם הפסיכולוגית שלה, ונסיונות להעביר דרך החבר מסרים של הרגעה ושל אהבה ומוכנות לאפשר לה להרגע.
בהתחלה היא סרבה בתוקף לחזור הביתה, ואירגנה לעצמה מקום חלופי לישון בו. ובסוף היא כניראה התעייפה והחליטה בכל זאת לחזור הבייתה.
היה ברור שהיא כועסת מאד. כניראה שכל הארוע וזה שהתקשרתי למשטרה, הפעיל בתוכה מחדש את הטריגר הקדום שמייצר אצלה את האמונה, שאחותה חשובה לנו יותר ממנה.
אני עדיין לא יודעת לאן נתקדם מכאן. ולא ברור איך נתקרב חזרה. כרגע מרגיש לי שהיא חזרה למקום שהיא לא מאמינה לי שאני באמת אוהבת אותה ושם בשבילה.
וזה למרות שרק ביום שבת האחרון, כשחזרתי מסופשבוע מופלא של תרגול יוגה, וחיבור לעצמי, ועם המון כוחות, הגעתי הביתה למצוא את ביתי הבכורה באחד מהמשברים הקשים שלה סביב קשר עם חבר מהכיתה. פשוט נכחתי איתה במשך שעתיים. ואיפשרתי לה לשתף אותי במה שהיא בחרה. וביקשתי רשות להביע את דעתי. וכשהיא ניתנה ניסיתי להראות לה נקודות מבט נוספות, עד שהיא אמרה לי די. ואז שתקתי. והמשכתי לשבת לצידה. והיא בכתה. ונירגעה. ושוב שיתפה אותי וחוזר חלילה. שוב ושוב ושוב. עד שלבסוף היא אמרה לי, אמא, איך אסתדר בעולם אם כל הזמן אצטרך שתראי לי מה אני מבינה לא נכון? וכל כך הכרתי את כל המקומות האלה. גם של הפרשנות השגויה לדברים שאומרים לי, גם את החרדה שאני לא מסוגלת לראות בעצמי, וגם את התלות בפסיכולוגית שלי שתסביר לי. ויכולתי להיות שם בצורה מדויקת עבורה מתוך הכרות מלאה עם שני המקומות. גם המקום שהיא נמצאת בו, וגם המקום החדש שבו אני נמצאת שכבר למדתי ועשיתי את הדרך.
ואמרתי לה שמתי שהיא תרצה להעזר בי, אתפנה אליה, ואהיה שם בשבילה, ואעזור לה, ועם הזמן היא תלמד לעשות את זה בעצמה. היא תרכוש את הכלים.
ואחרי כמה פעמים שהיא בכתה בכי עמוק. היא יצאה מהמקום הזה, והתחילה לעשות משהו אחר בקלילות ובשמחה. ורק עזרתי לה להתבונן בכך שהיא במקום לגמרי אחר מהמקום של הכאב העמוק שהיא הייתה בו רק לפני שעה. פשוט כי היא נתנה לכאב לעבור דרכה ולא נלחמה בו.
ואני שמה לב שלאורך כל מה שקרה אתמול, וגם עכשיו אין ולא התעוררה בי בהלה. נותרתי יציבה ונינוחה, עם איזו בהירות לגבי הדרך. וגם לא חוויתי תחושת חרטה או אשמה על הטעות. רק עצב וצער על הסבל שזה גרם לכל הצדדים. טעויות ייקרו. כל הזמן. ואנחנו נמשיך לעבוד על הגדלת טווח הטעות האפשרית עבור הילדה שלי. בהמון אהבה וסבלנות. עד שהיא תגיע למקום בו אני ניצבת היום. מקדימה אותה רק בכמה צעדים בדרך. וכמה טוב שביקרתי בדרך הזו לפניה.
בפגישה האחרונה דיברתי עם הפסיכולוגית שלי על כך שאני לגמרי מרגישה שהשינוי התבסס בי. אותו שינוי שנכח ונעלם והיה צריך כל פעם להיזכר בו מחדש אחרי כל נפילה, נמצא וקיים בתוכי באופן מלא. וברור לי שגם אם תהיינה נפילות נוספות הן לא תיראנה אותו דבר. כדור השלג לא יתגלגל במדרון. אני אוכל להגיד מיד שנפגעתי, או שכואב לי, ולתקן מיד או לאחר זמן קצר את הטעות, אני ממש מרגישה את זה בתוכי בבטחון מלא.
לפסיכולוגית שלי עוד ייקח זמן לבטוח בזה. היא הרי חוותה פעמים רבות מספור את המהלך הזה. שהיא עדיין חוששת מההתהפכויות שלי. וכשאני לא כותבת לה כמה ימים ברציפות היא מקבלת את פני בזהירות בתחילת המפגש, מנסה לראות אם שוב התהפכתי... בסוף גם היא תחווה את הבטחון הזה.
כניראה שכדור השלג שלי נמס.
למעבר לפוסט הבא - חמלה, קפה והשהיה
למעבר לפוסט הקודם - מודה לשקט