הלב שלי פועם. הוא מתכווץ ומתרחב. זה מאפשר חיים. הלב שלי גם נפתח ונסגר.

כשהייתי בת 17 היו חודשיים שהתעורר בי צורך עז לצייר. לרשום. בעפרון. זה היה דחף עוצמתי. חזק ממני.

יש תהליכים שלוקח להם זמן רב להתהוות. ובדרך יש המון פיתולים, ושינויי כוון, ולפעמים גם חזרה על העקבות, עד כי נידמה שהדרך אבדה. שהכוון לא ברור

אני עייפה. עייפות עמוקה ותהומית. פתאום זה נוחת עלי. במפתיע. כמו שמיכה כבדה ורכה שמכסה את כל כולי. והגוף שלי מאבד את היכולת לנוע. הכל נעשה...

ראויה לאושר, ומי לא? ובנתיים, פוערת האדמה לועה מפעם לפעם. אני, מן הראויים, צועדת על קרקע בטוחה לנפול קחי אותי אדמה טובה כסי עיני בעפר...