עייפות תהומית

אני עייפה. עייפות עמוקה ותהומית.

פתאום זה נוחת עלי. במפתיע. כמו שמיכה כבדה ורכה שמכסה את כל כולי. והגוף שלי מאבד את היכולת לנוע. הכל נעשה איטי. העפעפיים שלי נעשים כבדים. ונוצר צורך עמוק בתוכי פשוט לנזול לכוון הקרקע. להתכרבל כמו תינוקת. ולישון.

פשוט לישון. שינה עמוקה וחסרת דאגות. לישון עד יעבור זעם.

במהלך הפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי, העייפות הזו השתלטה עלי. הדיבור שלי הפך להיות איטי. ונזלתי לתוך הכורסה. והיה לי קשה לדבר. וקשה לחשוב. הרגשתי שהמוח שלי הפך לעיסה נוזלית. היה לי קשה לעקוב אחרי הדברים שהיא אומרת. כל מה שרציתי זה לישון. ולא יכולתי להרגיש כלום מלבד את אותה עייפות.

בסוף הפגישה הפסיכולוגית שלי חששה לי. איך אסע הביתה? היא הכינה לי כוס קפה שחור לדרך.

ואני נהגתי את הדרך הארוכה הביתה ממש ממש לאט. מזל שהשעה הייתה מאוחרת יחסית. וכמעט לא נסעו מאחורי מכוניות. מדי פעם ירדתי לשוליים לאפשר למי שמאחורי לעקוף. פתחתי חלון ונתתי לרוח הקרה להיכנס ולשמור עלי ערנית. הפעלתי מוסיקה בעוצמה גבוהה יחסית. ולבסוף הגעתי הביתה בשלום. וזחלתי למיטה.

ומאז העייפות חוזרת לביקור בתכיפות גבוהה. ואני מוצאת את עצמי נכנסת למיטה באמצע היום ופשוט ישנה במשך שעות. מתעוררת בלי לדעת אם זה יום או לילה. וממשיכה לישון.

הפסיכולוגית שלי חושבת שמערכת העצבים שלי נכנסה למצב של freeze. שיתוק. קפאון.

והיא מעודדת אותי לישון ככל יכולתי.

הקפאון הזה כניראה נולד בפגישה בה פגשתי חלק בתוכי שלא מאמין שאמא שלי תוכל אי פעם להקשיב לכאב שלי, ולהכיר בו. אפילו לא בדמיון. זה חלק שמבין שאמא שלי תמיד הייתה באיזה מאבק איתי. מלחמה. תמיד היה בה צורך להצדיק את עצמה, ולהאשים אותי בכל התחושות שלי. אמא שחסרה יכולת אמפתית והכלה. אמא כמעט אכזרית. שנשארת קרה ונוקשה מול הכאב העצום של הילדה שלה. ובכלל לא משנה איזה פגיעות בחיים שלה הובילו אותה להיות אמא כזו.

ומול אמא כזו, כל מה שיכולתי לעשות בתור ילדה קטנה, שכל כך זקוקה לאמא שהיא יכולה לאהוב, היה להרגיש לגמרי מקולקלת. לקחת את כל האשמה עלי. להאמין במלואי שכניראה אי אפשר לאהוב אותי בגלל הקלקול שלי. ובגלל זה אמא שלי לא אוהבת אותי. ואף אחת לעולם לא תוכל לאהוב אותי.

רק ככה יכולתי להשאיר אותה זכה ואהובה.

אמא.

ועכשיו. עכשיו כדי להצליח לשחרר את תחושת הקלקול שאני חיה איתה כל חיי, אני חייבת להכיר בזה שאמא שלי, אפילו המדומינת, או זו המופנמת בתוכי, לעולם לא תוכל לגלות חמלה כלפי. לעולם לא תוכל להקשיב לי. לעולם לא תהיה האמא שתמיד ייחלתי לה.

זה הזמן לשחרר. לבכות את האובדן של חלום האמא שהיה בתוכי.

זה הזמן להבין, שהיא הייתה מקולקלת. אכזרית. ולא ניתן יהיה לתקן את זה. לעולם לא יהיה שם תיקון.

זו תובנה איומה. ומכאיבה.

הפסיכולוגית שלי אומרת שאני מאד אמיצה שאני מוכנה להביא את הקול הזה.

ורק כשאכיר בה, אולי אוכל להתחיל להאמין שאני לא מקולקלת. שאף פעם לא הייתי. שהייתי תינוקת רכה ומתוקה ואהיבה.

שאפשר לאהוב אותי. ולייצר איתי קשר. ככה סתם. כי כיף איתי. כי כדאי.

בנתיים אלו רק מילים על המסך.

זה תהליך. וכמו כל תהליך זה ידרוש זמן. והמון חמלה.

וכעת. עם התעוררות הכמיהה לאהבה. לצד התחושה שזה בלתי אפשרי. ולצד ההכרה באמא הזו. השומרת הנחושה שחיה בתוכי כבר שנים ארוכות התעוררה שוב ביתר שאת. והיא זועקת בכל כוחה.

אל תאמיני לפסיכולוגית שלך. היא כבר פגעה בך פעם. היא תפגע בך שוב. דווקא לה את מאמינה? מכל האנשים?

אל תתקרבי. על תייצרי קשר. זה מסוכן. זה מכאיב. זה גורם לכאב הכי איום ובלתי נסבל שאפשר לחוות.

וכשנדמה לה שאני לא מקשיבה לה, היא מפעילה את מנגנון יום הדין. מפסק הכיבוי.

ואז הכל נגמר. בלקאאוט. הרגשות נעלמים. ואיתם המילים. ועייפות תהומית ממלאת אותי.

רק לישון. זה כל מה שאני רוצה.

הכל מרגיש מיותר. וחסר טעם.

ואני לא מצליחה לעבוד. ומתקשה להיות בקשר עם העולם. והכי מתקשה להיות בקשר עם עצמי.

בנתיים אני לא רואה מוצא.

ואני ישנה ככל יכולתי. וחולמת חלומות מוזרים ומטלטלים שמבלבלים אותי מאד.

ואני מתעוררת ולא יודעת אם זה יום או לילה. ובכלל איזה יום היום. ולוקח לי רגע להתאפס.

ומדי פעם מצליחה לעשות כמה פעולות פשוטות בבית. וזה קצת מרגיע אותי.

והלימודים קצת מוציאים אותי מהבועה הסמיכה הזו.

ואני מחכה.

כי אין שום דבר אחר שאני יכולה לעשות כרגע.

באיזשהו רגע אולי משהו ישתנה.

למעבר לפוסט הבא - אני פשוט אמתין בסבלנות

למעבר לפוסט הקודם - ללדת את הנפש שלי מחדש