כמעט חלף לו חודש מאז הפעם האחרונה שכתבתי. במהלך החודש הזה היה נידמה, כי לא אכתוב עוד לעולם.
משק כנפי פרפר אי שם גרם לסופת טורנדו בתוכי. סופה שעדיין מלווה אותי. מי יודע מתי תחלוף.
כל כך הרבה קרה במהלך השבועות האחרונים, שאין לי מושג אפילו איך אאסוף את זה לאיזה רצף מילים קוהרנטי ומחובר למציאות.
נותנת למילים לזרום מתוכי. וגם אם אחטא מעט לאמת המוחלטת, כיוון שאין ביכולתי לזכור הכל במדויק. יש חשיבות גם לאיך שהחוויה נספגה בתוכי. מסולפת ככל שתהיה.
הכל התחיל באותה פגישה. בה נתנו שם לכמיהה שנולדה בתוכי. כמיהה לקשר. לכאורה ארוע משמח ומרגש. אולי אפילו פריצת דרך. לא ניתן היה לחזות, את כדור השלג שהתחיל להתגלגל לו במורד. צובר תאוצה. וגדל לו בסבלנות ונחישות תוך כדי תנועה.
לאחר אותה פגישה התפרקתי. חזר לו הסבל הקדום והבלתי נסבל שאי אפשר להכיל. מצאתי את עצמי הולכת בדירה, הלוך וחזור, כמו חיה בכלוב. לא מסוגלת להכיל את התחושות הבלתי נסבלות בגוף. חסרת אונים אל מול החרדה שהלכה והתעצמה בתוכי. ולא מסוגלת להיטיב עם עצמי בתרגול יוגה או נשימה או כל דבר אחר שאולי היה יכול להסדיר ולהרגיע קצת את המהומה הזו.
הפסיכולוגית שלי הסכימה לפגוש אותי לפגישה נוספת באותו שבוע, למרות שהיא הייתה בחופש. נסעתי אליה. ניסינו להבין למה כל כך קשה לי. למרות שהוצאתי לפועל שינוי שהוצע לי בעבודה, שאמור היה להיטיב איתי ולהקל עלי. וחזרנו לימי ילדותי. אל החרם רב השנים שחוויתי. לאורך כל שנותי בבית הספר היסודי. ניסינו להבין מתוך מה הוא נולד.
והר געש נוסף התפרץ לו בחיי. הר געש רדום. שכלל לא ידעתי על קיומו.
הבנו פגיעה נוספת שהייתה בחיי. קדומה אף יותר מזו שהתעסקנו איתה עד כה. פגיעה שפגעה בי אמא שלי. והכינה אולי את הקרקע לפגיעה שהגיעה בהמשך.
נולדתי לעולם לצד אחות שברירית וחולנית שדרשה הרבה תשומת לב. אמא שלי הייתה עסוקה מאד איתה. ולא הצליחה להקדיש מספיק זמן ותשומת לב גם אלי. מה שגרם לזה שלאורך שנותי הראשונות, והכל כך משמעותיות, לא זכיתי לתחושה שאם אביא את הפגיעות שלי או אהיה חלשה, תהיה שם מי שתרצה לעזור לי ולהיות שם עבורי, כי תשומת הלב שלה הופנתה אל אחותי שנזקקה לתשומת הלב הזו יותר ממני.
גם לא היה ממש זמן או יכולת פשוט להיות איתי ולשחק איתי ולהקדיש לי תשומת לב, כי כיף איתי, ואני תינוקת מתוקה.
הדרך העיקרית בה זכיתי להכרה ולתחושה שאני אהובה ורצויה במהלך אותן שנים ראשונות, וגם בהמשך, הייתה כשהסתדרתי לבד, כשלא נזקקתי לתשומת לב. אז אמא שלי התמלאה גאווה. ואני הרגשתי ראויה, לרגע אחד.
וזה בנה בתוכי את הדרך היחידה בה ידעתי להרגיש אהובה. כשמישהי, עדיף בהיררכיה מעלי. מתגאה בי.
וכל הכוחות שלי הופנו לשם.
ובבית הספר, כל מה שהתמקדתי בו, זה לזכות בגאווה מהמורות. להיות הכי טובה. והכי מוצלחת. ושהמורות תדענה. וגם אמא שלי.
קבוצת השווים לי לא עניינה אותי. לא ידעתי איך להרגיש אהובה בעזרתם. לא ידעתי איך לייצר קשר שוויוני. לא למדתי מעולם שיכול להיות פשוט כיף איתי. ושאני יכולה להביא את עצמי בדיוק כמו שאני ולהיות אהובה. ורצויה.
והפגיעה הזו מלווה אותי לאורך כל חיי. ובכל מערכות היחסים שאני יוצרת מאז.
ולמרות שבשנים האחרונות, בזכות המסע הזה לריפוי, למדתי להביא את הפגיעות שלי ולהאמין שמי שמולי מוכנה להיות שם בשבילי. יש בתוכי עדיין ידיעה עמוקה ובלתי ניתנת לערעור (בנתיים - תרצה שאוסיף, גם הפסיכולוגית שלי, וגם המורה הקודמת שלי ליוגה) שאין אפשרות לאהוב אותי סתם ככה. בזכות מי שאני. שלא יכול להיות פשוט כיף איתי. שאין ביכולתי לייצר מערכת יחסים שוויונית.
וההבנה הכואבת והעמוקה הזו לא הולידה הקלה. הסבל הלך והתעצם. והרגשתי שהוא מאיים להטביע אותי. אז הפסיכולוגית שלי הציעה לי להגיע לפגישה נוספת באותו שבוע.
הגעתי לפגישה עם תחושה חזקה שאני פשוט רוצה לוותר. שנמאס לי מהכל.
והפסיכולוגית שלי הציעה לי ללכת עם התחושה הזו. לאפשר לה למלא אותי. להרגיש שאני מוותרת לגמרי. ואולי אפילו מתה.
עשיתי את זה. נשכבתי על הספה. ודמיינתי שאני מוותרת. וגלים של בכי התחילו לצאת מתוכי. בכי מטלטל שהגיע עמוק מתוכי. ולאחר מכן רעידות והתכווצויות של הגוף. והפסיכולוגית שלי שאלה אם ארצה שהיא תתקרב אלי ותניח לי יד על הגב. וגעיתי בבכי שכן. אני רוצה. והיא התקרבה. והניחה לי יד על הגב. וליוותה את התהליך הזה של ההתכווציות. והתמתחויות. וקולות לא ברורים שיצאו מתוכי שנמשכו לכל אורך הפגישה.
לאחר פרק זמן שנידמה אין סופי. היא הזמינה אותי לשבת חזרה. ולנשום. ולפתוח לאט לאט את העיניים. וכשפתחתי אותן היה נידמה לי שאני רואה את העולם לראשונה בחיי. העץ בחצר שלה ניראה לגמרי אחרת. והצבעים שלו היו עזים.
הרגשתי קירבה מאד גדולה לפסיכולוגית שלי. והכרת תודה. ידעתי שמשהו מאד גדול קרה.
דיברנו על זה שזה הרגיש כמו מוות ולידה מחדש.
נסעתי הבייתה עם תחושה גדולה של הקלה. ואיזושהי תקווה.
זה החזיק בדיוק יומיים. יומיים של הקלה. ותחושת רווחה. ותקווה שמשהו מהותי וגדול עומד להשתנות.
כגודל הציפיה כך גודל האכזבה.
מיד לאחר אותם יומיים שוב נפלתי. זו לא הייתה בדיוק נפילה לאותה תהום. הסבל לא היה שם. פשוט הרגשתי חוסר חיות. הכל ניראה לי חסר משמעות ומיותר.
ומאז אנחנו בזה.
במהלך הפגישות האחרונות הבנו שהקרבה הגדולה מאד הזו, שנוצרה בפגישה ההיא, וכמובן לא יכלה להישמר ביומיום, העלתה חזרה כאב קדום שקיים ביני לבין הפסיכולוגית שלי. בעקבות משבר שהיה בינינו לפני חמש שנים בערך.
משבר, שלקח לנו כמעט חצי שנה לצאת ממנו ולחזור לטיפול.
כאב שחשבנו שנירפא. וכניראה שלא. הוא עדיין שם. הוא היה רדום בשנים האחרונות. אבל כל המהלכים האחרונים העירו אותו. כמו את הר הגעש הקדום ההוא. ועכשיו הוא רוחש לו בקרקעית.
וברור שהוא לא נולד בקשר עם הפסיכולוגית שלי, אלא הוא פשוט המשך ישיר של אותה פגיעה שחוויתי עם אמא שלי בשלב כל כך שברירי ומוקדם בחיי. כאב שהשתחזר מולה.
כניראה שהגיעה הזמן להתעסק בו שוב. והפעם לרפא אותו עד תום.
זה ידרוש כוחות.
זה יעלה כאב אצל שתינו.
נצטרך להיות אמיצות.
זה מפחיד אותי מאד.
אבל היא מוכנה להיות איתי בזה. היא מוכנה שנקשיב לפגישות ההן. הכל כך קשות ומלאות כאב וכעס. אותן פגישות בהן ניסינו לרפא את השבר שנולד בינינו, אז, לפני כל כך הרבה שנים.
אז אולי לא ילדתי את עצמי מחדש באותה פגישה. אולי רק התחיל לו הריון. והנפש שלי ממתינה להיוולד.
וזה יקח זמן.
וידרוש סבלנות ואורך רוח.
וגם אומץ וכוחות.
מאד מקווה שההריון הזה לא ידרוש תשעה חודשים. כי אני לא בטוחה שכוחותי יעמדו לי לכל כך הרבה זמן.
למעבר לפוסט הבא - עייפות תהומית
למעבר לפוסט הקודם - כמיהה לקשר