חיפוש
  • Ahimsa

כמיהה לקשר

קרירות נעימה ומרעננת של בוקר. הסתיו בפתח מורגש.

ושקט, מלבד השיחות של הציפורים שמתעוררות להן.

כוס הקפה מהבילה על השידה. נשימה.

מנסה לשים לב לרגעים כאלה. פתאום לרגע הכל מרגיש בסדר. אין פה שמחה מתפרצת. או תקווה. פשוט שקט לרגע. ונעים. נוצרת את הרגע הזה בליבי. ומתענגת עליו.


חגגתי יומולדת לא מזמן.

מאד חששתי כשהתאריך התקרב. חששתי מתחושת הבדידות שתתלווה ליום הזה. כיוון שאין לי חברות שנמצאות ממשית במציאות חיי או בקרבה פיזית אלי. הקשר שלי עם החברות האהובות שלי הוא בעיקר במרחב הוירטואלי.

לעיתים רחוקות, אני מדברת עם זו או אחרת בטלפון. ולפעמים מתאפשר גם מפגש פה ושם בעולם האמיתי.

וכמעט כל הקשרים לא מרובי שנים. כך שאפילו לא הייתי בטוחה שהן יודעות מהו תאריך יום ההולדת שלי.

ואז הגיע הסגר. וטרף את הקלפים. לא ניתן לחגוג את יום ההולדת בחברת נשים אחרות. מצד אחד זה הקל עלי. נוצר אילוץ. עכשיו זה אולי פחות יכאיב. אין צורך להתאמץ ולייצר איזשהו סוג של מפגש, שיאפשר לי להרגיש פחות בודדה לרגע.

ומצד שני זה הכאיב. מאותה סיבה בדיוק. לחגוג את יום ההולדת בסגר. ללא מפגש אנושי. ללא קרבה. ללא תחושה של חום ואהבה.

ויום ההולדת הגיע. בבוקר האקסית שלי והילדות חגגו לי. והביאו מתנות. וזה היה נעים ומנחם.

והיום נמשך. קיבלתי משלוח של זר פרחים ענק ויפהפה, עם ברכה מרגשת מחברה יקרה. ועוד כמה ברכות משמחות בוואטסאפ מהמשפחה.

והגיע הערב.

ופתאום עלה בי צורך לבקש. לבקש את מה שהייתי זקוקה לו. להנכיח את עצמי בעולם. והעזתי.

אז כתבתי בקבוצת החברות שיצרתי פעם מזמן, כשרציתי להגשים את חלום הטיול במדבר עם חברות.

סיפרתי שיש לי יומולדת.

ופתאום זכיתי למבול של ברכות מרגשות וקרובות ועוטפות ואוהבות.

זה הפך בין רגע לחגיגה של אהבה.

והלב שלי התרחב. והתמלאתי שמחה פשוטה.

איזה קסם. אני מבקשת משהו שאני זקוקה לו. ואני נענית. בפשטות. פשוט כי זה שם. וזה אמיתי. וזה נוכח. ואני אהובה.

ובאותו רגע, זה הפך לאחד מימי ההולדת המרגשים והמשמעותיים שהיו לי.


אולי זה מה שחיזק את הכמיהה, שכבר התחילה לנבוט בתוכי בתקופה האחרונה.


כבר כמה זמן שעולה בי כאב חזק מאד במפגשים עם הפסיכולוגית. תחושה שאני זקוקה לעזרה. שאני כבר לא יכולה לבד. אפילו חשבתי שאולי אני זקוקה לעזרה תרופתית.

ואמא שלי מגיעה המון בחלומות שלי בזמן האחרון.

ובמפגש האחרון, כשהתבוננו מה קורה בתוכי, הרגשתי שאני כלואה בתוך תא עגול מבטון. ללא גג. יכולתי להרגיש את המגע הקר והמחוספס של הבטון. ראיתי את עצמי מלמעלה כלואה בתוך התא הזה. ולא יכולה לצאת. ועלה בי כאב עצום. ותחושת חוסר אונים. והכאב הזה ייצר יאוש מאד מאד גדול. ובכיתי בכי עמוק.

וכשהפסיכולוגית שלי שאלה אותי אם אני יכולה לדמיין אותה איתי בתוך התא הזה. אמרתי שזה יכול לנחם. אבל גם לייאש באותה מידה.


ועלה קול מאד ברור. וכואב. ומייסר.

לא מספיק לי מישהי שתאמין בי, ותעזור לי מבחוץ. ותסמוך עלי שאני מסוגלת לבד. מישהי כמו הפסיכולוגית שלי. שבאמת נמצאת שם ותומכת ככל שהיא יכולה.

הנפש שלי זועקת לאיזו ישות. שתהיה חלק מחיי. ותעזור לי לקבל החלטות בזמן אמת. ותישא איתי בנטל. ותאפשר לי לא להיות לבד בתוך כל המציאות המורכבת הזו.

לא מסוגלת יותר לשאת בנטל הזה לבד.


וכשהפסיכולוגית שלי הצביעה על כך. וקראה לזה בשם. ואמרה לי. עולה בך כמיהה ברורה וחזקה לקשר. ואת צריכה להקשיב לזה. המסע שלך עד עכשיו היה להתחבר לעצמך. והמסע שהגוף שלך והנפש שלך זועקים לו כבר כמה זמן, זה להתחיל את הדרך כדי למצוא מישהי אחרת. אי אפשר להרגיש שלמים בלי שקודם מעיזים להיות בקשר. וזה נורא חשוב. את החיית את עצמך והערת את המקום הזה בתוכך, ואי אפשר להתכחש לזה. צריך לתת לזה מקום.

את לא רוצה ריפוי. נמאס לך ממסעות ריפוי. את נרפאת. עכשיו את צריכה לצאת עם זה לעולם. את רוצה את השלב הבא. השלב בו את יכולה להביא את עצמך כמו שאת היום לתוך קשר. וככה תצאי מתא הבטון שסוגר עליך.


ובאותה נשימה היא האיצה בי להתחיל. נתנה לי שיעורי בית לבדוק באיזה אתרים אפשר לנסות לייצר קשר עם נשים. אמרה לי שהנפש שלי צריכה לראות שאני מתחילה להענות לכמיהה.


ועלתה בי התנגדות עצומה. ופחד.

מאיפה אקח את הכוחות להתחיל לייצר קשר. להיכנס לאתרים, ולהתחיל להכיר נשים. ולנהל את השיחות האלה של ההכרות.

אני רק כותבת את השורות האלה והדופק שלי מאיץ. ואני מתמלאת חרדה.


וחזרתי מהפגישה והרגשתי שאני מתפרקת. וכעסתי. ממש כעסתי עליה שהיא דוחקת בי.


ובנתיים נרגעתי.

אני בקשב לעצמי.

אני אעשה את זה באופן ובקצב שמתאימים לי.

אני כבר יודעת להקשיב לעצמי.

אני יודעת להפריד את המוץ מהתבן.


ובנתיים מספיק לי לתת מקום לכמיהה. ולכאוב אותה. ולשמוח בה.

ואולי בזמן שאתן מקום לכמיהה משהו יקרה בעולם שיקרב אותי לממש אותה.

ואפילו כבר הצצתי באיזה אתר. ונבהלתי וסגרתי.

ומחר אולי אציץ שוב.


לאט לאט. בקצב שנכון לי. עם המון אהבה וחמלה לעצמי. והכלה של הפחד הכל כך מובן.

מעולם לא היה לי קשר אמיתי בעולם. קשר בו יכולתי להביא את עצמי במלואי.

מפחיד כל כך לנסות לבנות משהו כזה בפעם הראשונה.


ואני שמה לב שבנתיים עוד אין כאן התרגשות, או תחושה של הרפתקה. רק פחד.


אז אני אגע בזה כל פעם קצת.

עד שההתרגשות תגיע ותחליף לרגעים את הפחד.

עד שהכמיהה תתחלף בצורך.

עד שזה ירגיש לי לגמרי נכון.




 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa