חיפוש
  • Ahimsa

לאהוב את עצמי מספיק כדי לחלום

שעת בוקר מוקדמת. יושבת על המרפסת.

מקדמת את פניה של השנה החדשה. הקפה מחכה על השידה לידי. האוויר נעים. ורוח קלה מלטפת. מתמסרת לתחושה הנעימה שממלאת אותי. והציפורים מצייצות בעדינות וברכות ברקע. והכל שקט. העיר עדיין לא התעוררה. ומחשבה מתגנבת. הלוואי וככה תמשיך השנה. בדיוק ככה. לא יותר ולא פחות.


הפסיכולוגית שלי ברכה אותי לשנה החדשה ״מאחלת לך שנה של שמחה, המון שמחה, כזאת שמרחיבה את הלב וגואה בגלים״

והתרגשתי מאד. וגם הבנתי בתדהמה שבכל תרגולי היוגה שלי, תמיד בשלב שבוחרים התכוונות, סנקלפה, אני אף פעם לא בוחרת שמחה. כמעט תמיד אני מתכווננת לשקט. ולפעמים ללב פתוח.

וגם כשאני עם עצמי. חושבת על העתיד. מנסה לדמיין את חיי בעוד שנה מהיום. המרכיב המרכזי שאני מייחלת לו הוא שקט ושלווה. שלא ירעידו לי את העולם יותר מדי. כמעט אפשר להגיד שבזה אני מסתפקת.

ואני רוצה לפרגן לעצמי שמחה. להגיד בלב שלם ובהכרה מלאה. אני רוצה לשמוח. אני ראויה להרגיש שמחה, המון שמחה. כזאת שמרחיבה את הלב וגואה בגלים.


לפני כמה שבועות ברכתי את האחיינית שלי ליום ההולדת שלה. וכחלק מהברכה כתבתי ״אני בטוחה ומאמינה בך שתוכלי להגשים כל דבר שאת חולמת. אז כל מה שנותר זה לחלום. ובגדול״


מתי הפסקתי לחלום?

אני רוצה לחזור לחלום. אני רוצה להאמין שדברים יכולים להתגשם עבורי. והרי לשם כך אני עושה את כל המסע המתמשך הזה. כדי לחיות את החיים במלואם. וחלק הכרחי בכך הוא האפשרות לחלום. לאחל לעצמי את כל הדברים שהנפש שלי חפצה בהם. ולהאמין. להאמין שאני יכולה להגשים את החלומות שלי. ושאני לגמרי ראויה להם.


אני משאירה את השנה שחלפה מאחורי. זו הייתה שנה לא פשוטה. שחתמה רצף של שנים מורכבות. שנה שהותירה אותי מרוששת. מרוששת מהכוחות שלי. מהאמון בעצמי. והפשיטה אותי מהחלומות שלי והתקווה. שנה שגרמה לי להתכווץ בפינה ורק לייחל שיעזבו אותי בשקט.

סיימתי אותה עם כאבים בלתי פוסקים בגוף. כאבים ששטפו אותי בגלים. מהכתפיים והזרועות עד הרגליים, השוקיים וקצות האצבעות. זה הרגיש כמו צמרמורת של כאב. כאב בלתי נסבל. כאב מפחיד. שהותיר את הרושם שהוא ישאר כאן לעד.

זה הרגיש כאילו הנפש שלי מנסה לבטא את הכאב שלה דרך הגוף. כדי שאני ממש ממש אבין.


בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי, שהייתה בזום כי לא הייתי מסוגלת לנסוע אליה בגלל הכאב, ניסינו להקשיב לכאב הזה. לראות מה הוא מנסה להגיד לי. ואמא שלי הגיעה למחשבות שלי. וחשבתי לעצמי. אף פעם לא היה לה מושג כמה סבלתי. וכמה הייתי לגמרי לבד בסבל שלי. ואף אחד לא באמת מבין כמה אני סובלת עכשיו. והבדידות איימה להכריע אותי. עד שהופיעה שם חומה. חומה ממתכת או אבנים בלתי עבירה.


והפסיכולוגית שלי הציעה לי להניח את הידיים שלי על החומה. וגם את הראש. והיא אמרה לי לדמיין שהיא מניחה את היד שלה על היד שלי. ועלתה בי שאלה. למה? למה את רוצה להניח את היד שלך על היד שלי? התקשיתי להאמין לה שהיא רוצה באמת לעזור לי.


והיא אמרה לי ברכות. כי כואב לי לראות כמה קשה לך. כי אני רוצה לעזור. כי הלב שלי יוצא אליך.


וקול מוכר בתוכי אמר בנחישות. אל תאמיני לה. אל תאמיני לאף אחד. זה ממש יכאיב. בסוף היא תנטוש אותך. את יכולה לסמוך רק על עצמך.


גם עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים. ולאחר כל האמון שניבנה בינינו. והאהבה הגדולה שקיימת שם. ברגעים שממש ממש קשה לי, אני עדיין מרגישה כל כך לבד. ומתקשה להאמין שהיא באמת רוצה להיות שם איתי. ולא מאפשרת לה להיכנס.

כאילו שהבדידות היא חלק כל כך גדול בנפש שלי. שמשתלט על הכל כשבלתי נסבל. דווקא ברגעים שאני הכי לא רוצה להיות לבד. שאני הכי רוצה להאמין שלמישהי אכפת. באמת באמת אכפת.


והבדידות האיומה שלי ברגע הקשה הזה הכאיבה לה. והיא שיתפה אותי, כמה זה מכאיב לה. וכמה היא הייתה רוצה להניח לי יד על הכתף ולחבק אותי ולאפשר לי להרגיש כמה באמת אכפת לה. וכמה היא באמת רוצה להיות איתי בכאב.


והבכי יצא ממני בגלים.


ופתאום עלה מתוכי קול חדש. לצד הקול הנוקשה שלא מאמין. קול שאמר.

אולי אני באמת לא יכולה לבד. נלחמתי בגבורה. עשיתי כל מה שיכולתי. ואולי הגעתי לנקודה שאני צריכה עזרה תרופתית. אולי אני בדכאון.

והבכי המשיך והמשיך.


ומשהו בקול הזה, שהיה רך ולא שיפוטי. אלא מלא חמלה. עורר בי תקווה. אולי יש מוצא. אולי אפשר למצוא איזו דרך החוצה. דרך היאוש. וחוסר האונים. אולי מותר לי להעזר. ולא לסמוך רק על עצמי. ועל החוסן שלי. ועל הכוחות שלי. לפעמים זה באמת לא מספיק. ואני יכולה להעזר.


הפגישה שאבה ממני את כל הכוחות. אבל יצאתי ממנה באיזו תחושה של הקלה.


ומאז משהו בי מתחזק. והכאב לאט לאט מתעמעם. הוא עדיין כאן. אבל נסבל. ובמגמה של שיפור.

ויש בי שוב כוחות.

ואפילו בישלתי אתמול ארוחת חג מושקעת. והאקסית שלי הגיעה כדי לאכול איתנו. ובילינו ערב מקסים. ושיחקנו מונופול במשך שעות. כמשפחה. וצחקנו. והילדות לא הפסיקו להגיד שזה ערב חג מושלם. למרות הסגר.


אז אני מקדמת את פניה של השנה החדשה בסקרנות.

היא אמנם לא צריכה להתאמץ יותר מדי כדי להיות טובה יותר מקודמתה.

אבל אני רוצה לאחל לעצמי שנה הרבה הרבה יותר טובה. אני עוד לא יודעת בדיוק באיזה אופן. אבל אין ספק שאני רוצה לעשות הרבה מקום לשמחה. שמחה מתפרצת. עליצות. הרבה רגעים של אושר. וסיפוק.


ובעיקר לאהוב את עצמי מספיק כדי לחלום. ובגדול.

 כל הזכויות שמורות אין להשתמש בתכנים ללא אישור

©2018 by Ahimsa