כנפי פרפר של עצבות

הגוף שלי כואב.

זה התחיל לפני כמה ימים. חגגנו יומולדת לבכורה שלי. כולנו ביחד כמשפחה. ופתאום הגוף שלי התחיל לכאוב. כאב חד. בלתי נסבל. לקח עוד קצת זמן עד שהצלחתי להגיע הביתה ולהיכנס למיטה. ישנתי 3 שעות. וכשהתעוררתי הגוף שלי עדיין כאב. בעוצמה. ניבהלתי. אולי נדבקתי בקורונה. לא חששתי מהמחלה עצמה כמו שחששתי מההשפעה שתהיה לזה על כמה נשים שפגשתי באותו שבוע. חששתי מגלי ההדף של המחלה. כמו שהפסיכולוגית שלי קראה לזה.

האקסית שלי לקחה את הילדות אליה. הגדולה רצתה להישאר איתי, ומאד כעסה כשלא הסכמתי. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם הכעס שלה. הכל כאב לי. והיא הלכה.

עשיתי בדיקת קורונה.

נסעתי לבית החולים בו אמא שלי הייתה מאושפזת כל כך הרבה פעמים. אותו בית חולים בו היא נפטרה.

חששתי מאד מהבדיקה. והרגשתי לבד. לגמרי לבד.

מין תחושת לבד שיודעת שהיא לא קשורה לזה שאסור היה לי להגיע עם מלוות. תחושת לבד בסיסית ומהותית. שקיימת עמוק בתוכי.

ובזמן שחיכיתי לבדיקה, פתאום כל הזכרונות עלו. הזכרונות של אמא שלי בבית החולים.

וביניהם, החרדה שלה רגע לפני שהיא נכנסה לניתוח האחרון. זה, שממנו היא כבר לא התאוששה, וההכחשה שלי באותו רגע, שלא ייתכן שזו הפעם האחרונה שאוכל לדבר איתה. אז לא באמת נפרדתי.

הזכרון שלי נכנסת לראות אותה רגע אחרי שהיא נפטרה. והיא בכלל לא ניראתה כמו אמא שלי. רק השיער שלה ניראה אותו דבר. ורציתי לבקש שיגזרו לי קווצת שיער, ולא העזתי.

אז עוד הייתי מישהי שלא העזה לבקש שום דבר מאף אחד. היום אני כמעט בטוחה שהייתי מבקשת.

ואת הזכרונות ליוו הדמעות שמיד עלו. שמחתי בהן. אני מברכת את העצב שלי כשהוא מגיע. אבל באותו רגע החנקתי אותן. חיכיתי לבדיקת קורונה. זה לא התאים. כאילו שצריך לחכות לרגע מתאים לעצב.

כשכתבתי על זה לפסיכולוגית שלי, היא כתבה לי שבטח הפגיעות איפשרה מגע עם הרגשות האלה. שזו מתנה. הסכמתי איתה. אשמח לקבל עוד מהמתנה הזו בתדירות גבוהה יותר.

אז אני לא חולה בקורונה. אבל הגוף שלי עדיין כואב. אין לי חום. זה מרגיש כאילו הנפש שלי, שכבר לא יכלה להכיל, מבטאת את הכאב שלה דרך הגוף. ודורשת ממני לנוח. פשוט כי כשהיא ביקשה ממני יותר בעדינות לא הצלחתי להענות.

התחושה שאני כבר לא יכולה לסבול את המצב. ונמאס לי. ובא לי לשבור את הכלים, מלווה אותי כבר הרבה זמן.

היה לי קשה מאד לשאת את ההרגשה שנגמרה לי לגמרי הסבלנות לילדה שלי הבכורה. שכל מפגש איתה, גם אם היא במצב רוח טוב, מעמיס עלי. גורם לי להרגיש שאני טובעת.

היה לי קשה עם התחושה שכל העומס מוטל עלי.

שאני הבוגרת האחראית בכל כוון שאני מסתכלת. גם בבית וגם בעבודה.

אבל לא הצלחתי לייצר שינוי. הצלחתי רק לבטא את הקושי שלי.

וכל הזמן הרגשתי את המועקה האיומה שמילאה אותי. ולא מצאה דרך להשתחרר.

והרגיש לי שאין מוצא. שאני כלואה.

ואז הפסיכולוגית שלי כתבה לי בחוכמתה

״הייתה לי מחשבה שאולי יש ברצון לשמוט הכל דווקא חוכמה פנימית ואינסטינקט נכון. אולי אם באמת לגמרי לא יהיה לך כוח ותפסיקי לסגור את כל הפינות שאת סוגרת לילדה שלך. אולי דווקא זה יעזור לה לגדול לכוחות שלה. לא יודעת בדיוק מה זה אומר אבל יש לי תחושה חזקה שזה נכון כי יש בך משהו עמוק שבדרך כלל מתעקש על דברים משמעותיים שצריכים לקרות.״

והתרגשתי עד דמעות. לא רק מהדיוק המופלא בדברים שהיא כתבה. ומהאפשרות שזה נתן לי לראות את הדברים באור אחר. אלא בעיקר מההערכה אלי שעלתה מהדברים שהיא כתבה.

ואני הרי יודעת שהיא מעריכה אותי. אז למה זה כל כך ריגש אותי?

אולי כי כבר תקופה ארוכה אני מרגישה אשמה לגבי התחושות שלי. ופחות מעריכה את עצמי. ואפילו שהיא כל הזמן אמרה לי שמה שאני מרגישה הוא כל כך טבעי. והקושי שלי נובע מתחושת האשמה שאני מרגישה. ביטוי ההערכה שלה כלפי מילא צמא עמוק שהיה לי, שאפילו לא ידעתי על קיומו.

כשאין אמא. ונמצאים לבד. נולד צמא. צמא להרגיש אהובה ומוערכת ונראית. על בסיס יומיומי.

ואז הגיעו הכאבים בגוף.

הנפש שלי חכמה. או שהיא הקשיבה לפסיכולוגית שלי. באופן עמוק.

אז עכשיו אין לי ברירה. אלא להענות. ולנוח.

עכשיו אני לא יכולה להיות הבוגר האחראי. ואני לא יכולה לסגור פינות לילדה שלי.

חזרתי להיות ילדה.

ילדה עצובה ובודדה. שמרגישה מאד לבד בעולם.

והפסיכולוגית שלי בודקת כל הזמן מה שלומי. יותר מפעם ביום.

וגם זה מרגש אותי. ותומך. ומחמם את הלב.

אבל זה גם מדגיש ביתר שאת את הבדידות באיזשהו אופן.

והעצבות מגיעה. עצבות מרפאת. ואני מברכת אותה על בואה.

היא לא מגיעה במלואה. היא רק מרפרפת איפשהו בתוכי.

כניראה זה מה שיכול להתאפשר כרגע.

כנפי פרפר של עצבות.

למעבר לפוסט הבא - לאהוב את עצמי מספיק כדי לחלום

למעבר לפוסט הקודם - לא תמיד הכל נרגע בעזרת כתיבת פוסט