אני יושבת לי בסלון.
מהחלון למרפסת נשקף לו עץ הסיגלון הענק, שענפיו מתנועעים בעדינות ברוח. אני כל כך אוהבת את התנועה העדינה הזו שלו. זה כמו ריקוד. לפעמים נידמה לי שהוא רוקד בשבילי. את הריקוד שאני כל כך מתקשה לרקוד. והתנועה הזו שלו כמו מלטפת אותי מבפנים.
מהחלון השני של הסלון נשקפים השמיים הכחולים. ומדי פעם חולפת להקה של ציפורים. גם אותן אני מאד אוהבת.
משהו בתעופה שלהן ביחד כלהקה מרחיב לי את הלב. ונשימה עמוקה נכנסת כשהן חולפות להן על פני השמיים.
ואי אפשר לחזות מתי תגיע להקה נוספת. אפשר רק לשבת ולהתבונן בשמיים בסבלנות. ולהתמלא שמחה כשעוד להקה בוחרת לחלוף על פני.
אני כבר שבועיים בחופש מהעבודה.
הילדה הקטנה שלי התקבלה לבית הספר שהיא רצתה לעבור אליו. והיא שמחה ומתרגשת.
מצאנו כניראה מסגרת לשנה הבאה גם לילדה הבכורה שלי. וגם היא שמחה ומתרגשת בדרכה.
האקסית שלי ואני מכרנו את הבית המשותף שלנו. ומשהו התייצב בינינו. המכשול האחרון ביכולת שלנו להכיר בפרידה ולהשלים איתה הוסר. שתינו יכולות לצאת לדרך חדשה.
וזה מה שכניראה איפשר לכולנו לצאת ביחד לחופשה משותפת באילת. בבית גדול ששכרנו. עם חדרים נפרדים. וזו הייתה אחת החופשות המוצלחות שהיו לנו אי פעם. גם הילדות מאד נהנו. והאוירה הייתה נעימה. והכל זרם. פשוט היינו חברות. כמו שאנחנו יודעות להיות. וכל הדברים שבעבר היו מעצבנים אותי רק גרמו לי לחשוב. איזה מזל שנפרדנו, ושזה כבר לא שלי. וזה לא הרגיז אותי יותר. וממש הרגשתי שגם היא במקום אחר. ולא היה בזה שום דבר מבלבל. לא עבורינו ולא עבור הילדות. להיפך. זה נתן תחושה של איך הקשר שלנו יכול להראות מעתה והלאה.
ועכשיו הבכורה בטיול. כבר כמה ימים. היא תחזור בערב.
ואני פה עם הקטנה. היה לנו סופשבוע קרוב ונעים ומחובר.
ושקט לי.
אז למה בכל זאת כל כך מעונן בתוכי? והמועקה המוכרת נוכחת במלוא עוצמתה?
אני מנסה ללחוש לעצמי, תראי, הדברים מתחילים להסתדר. בכל כך הרבה חזיתות.
צריך רק עוד קצת סבלנות.
אבל הקושי עדיין כאן.
לא ברור לי איך אחזור לעבודה. המחשבה על החזרה מאד מאיימת עלי. אני מנסה לדמיין את יום העבודה שלי, וניזכרת בסבל שהרגשתי רגע לפני שהחלטתי שאני לא מסוגלת יותר, ולוקחת חופש. ואני כל כך לא רוצה לחזור לתחושה הזו.
ואני שמה לב שאני כל הזמן חושבת על משהו שהפסיכולוגית שלי אמרה לי לא מזמן. היא אמרה לי שאפילו שזה כרגע ניראה מופרך, אבל שנתיים אחרי הגרושים, שום דבר לא יהיה כמו שהיה. זוגיות כמובן, חברויות, ועבודה. כל תחום בחיים שלי יעבור תיקון שישקף את ההחלטה שלי לעשות שינוי עמוק בחיים.
משהו בזה כניראה מפחיד אותי מאד.
מפחיד אותי לעשות שינוי מרחיק לכת בעבודה. זו הפרנסה שלי. אני לא יכולה לוותר עליה. במיוחד שאני זו שמשלמת את כל ההוצאות של הילדות. בנוסף להוצאות שלי.
אבל אני גם לא יכולה להמשיך לסבול ככה.
משהו בעבודה מהבית, כל הזמן בתוך הקלחת הרותחת הזו עם הילדה הבכורה שלי, הריחוק החברתי הזה מאנשים, ועוד המון גורמים נוספים פשוט קשה לי מדי.
ברור לי שאני אצטרך לברר מה בדיוק כל כך קשה לי ולעשות שינוי.
חשבתי שכבר עשיתי את זה. חשבתי שכשביקשתי מראש הצוות שלי להפסיק להיות אחראית על אנשים אחרים ולעבוד לבד. פתרתי את הקושי. אבל מסתבר שלא.
בנתיים כל מה שאני רוצה זה להימנע. יש לי עוד המון ימי חופשה שצברתי. אולי פשוט אהיה בחופש עד שאנצל את כל הימים.
אבל ברור לי שזה לא הפתרון.
והפסיכולוגית שלי בחופש.
בפגישה האחרונה שעשינו ניסינו להבין את אי השקט הנורא שהייתי בו. התחושה האיומה הזו של נמלים שזוחלות בתוכי. תחושה שגרמה לי לתנועות לא רצוניות בזרועות, ובכתפיים. מין צורך עז להפסיק את אי הנוחות הזו בגוף שממש הכאיבה.
היא ביקשה ממני לנסות להיות בתחושה הזו. ולהימנע מהתנועות ככל האפשר אפילו שזה ממש לא נעים.
זה היה איום ונורא.
והיא ביקשה ממני לנסות לדמיין איך התחושה הזו בתוכי רוצה לצאת.
והרגשתי שהיא רוצה לצאת בפיצוץ ענק של כל הגוף שלי לחלקיקים קטנים.
וכשדמיינתי את זה, ראיתי את עצמי מתפוצצת לחלקים, והחלקים עפים באוויר וכמו נעצרים באמצע הדרך. והכל קופא.
ולא נשאר ממני כלום.
הרגשתי ריק. כאילו אני לא קיימת.
ותחושת חוסר הקיימות הזו הייתה לי נעימה. כי פתאום לא הרגשתי את התחושה האיומה בגוף. ואפילו לא רציתי לנשום. רציתי פשוט להמשיך לא להיות.
ואז ראיתי את עצמי כמו בובת סמרטוטים, שהזרועות שלה והרגליים שלה לא יכולות לזוז. ובאמצע הגוף שלה יש חור ענק. והבובה הזו ריחפה באוויר ביני לבין הפסיכולוגית שלי.
ויכולתי להעביר יד דרכה. וזה היה מאד מוזר. ועורר בי שוב את תחושת אי השקט.
כאילו שהייתי קיימת בתור מישהי שמתבוננת בעצמי עם החור. והייתי אני עם החור הענק במרכז שלי. שיכולתי לראות דרכו את הפסיכולוגית שלי.
ועלה בי כעס כלפיה. רציתי שהיא תעלם.
ורציתי לנער את עצמי עם החור. לראות אם היא בכלל חיה.
והפסיכולוגית שלי הציעה לי לעשות את זה. לראות מה קורה.
והרגשתי לא בסדר לעשות את זה.
ובובת הסמרטוטים עם החור לא הרגישה כלום.
ואז הרגשתי שאני רוצה לעזור לה.
רציתי לעטוף אותה שהיא תרגיש יותר מוגנת. עלה בי צורך לחבק אותה.
והפסיכולוגית שלי הציעה לי לעשות את זה.
והרגשתי שאין לבובה יכולת להתנגד. היא חייבת לעשות את כל מה שאני רוצה לעשות לה. והיא אפילו לא יכולה להגיד שלא נעים לה.
והכוונות שלי היו ממש טובות. אבל לא ידעתי אם זה נעים לה. וחששתי שאולי זה לא. קיוויתי שהיא מרגישה שאני לטובתה. רציתי שהיא תרגיש טוב. שיהיו לה כוחות. שהיא לא תהיה כמו בובת סמרטוטים. שהיא לא תרגיש כל כך חסרת אונים.
ולא כעסתי עליה יותר.
הבנתי שאין לה יכולת להיות אחרת. והבנתי שהיא חלק ממני. ושהיא לא ביקשה את זה. ועכשיו היא צריכה להחלים. ועד שהיא לא תחלים ישאר בי חלק פצוע.
והיא שם. ואני פה במקום אחר ממנה. ואכפת לי ממנה באיזשהו אופן.
ואחרי שהיא תחלים היא תיטמע בי. והיא כבר לא תכאיב לי כל כך.
ויצאתי משם ותחושת אי השקט הפנימית נעלמה.
ואז הפסיכולוגית שלי יצאה לחופש.
ומאז התחושה לא חזרה. אולי היו רגעים שהיה נדמה שהיא חוזרת לרגע. אבל אולי זה היה רק הפחד ממנה.
אבל מדי פעם אני רואה לנגד עיני את בובת הסמרטוטים הזו. עם החור. היא עדיין שם.
ויש כל כך הרבה דברים טובים שקורים.
אבל המועקה עדיין כאן. כמו ענן שמלווה אותי כל הזמן.
ואני לוחשת לעצמי ברוך. סבלנות יקרה. הדברים יתארגנו בקצב שלהם.
ויש רגעים שאני מאמינה לעצמי. ויש רגעים שלא.
לא תמיד הכל נרגע בעזרת כתיבת פוסט.
למעבר לפוסט הבא - כנפי פרפר של עצבות
למעבר לפוסט הקודם - השמש קיימת